admin
מפגיני תשס"ה ומפגיני תש"פ.
חודש אב שנת תשס"ה, בית הכנסת בנצרים. הספסלים הפשוטים שהוצבו סביב כתוספת קורסים מעומס בני אדם ומיגונם, ולמרות עשרות המזגנים התלויים בין השמיים לחול, קירות ההיכל יודעי העיתים מזילים דמעה מחניקה. קבלת השבת ברוב עם והדר, מרוממת ומניפה תפילה אל על. הרב ציון טוויל, רב היישוב, מדבר אמונה. כולם קשובים, גם לובשי החאקי, ופתאום בום ענק מפלח את האוויר הצפוף והטעון, תרתי משמע. פצמ"ר מתפוצץ על גג ביתה של משפחה, שבאורח נס נסעה לשבת. כולם נכנסים למקלט שמתחת להיכל להמשך התפילה החגיגית, ואני מתרוצצת כמו עכברית מורעלת לחפש את שני ילדינו הקטנים, בני ארבע וחמש, ששיחקו בחוץ ופתאום נעלמו. אני חורשת את החולות, קוראת בשמותיהם לכל עבר, אין קול ואין עונה. והנה, בסיום התפילה הם מגיעים אליי לבית הכנסת, בוכים בדמעות שליש. הם לא בכו מהפצמ"ר. לזה כבר התרגלו. הבכי הגיע בעקבות כלב גדול ומפחיד שהסתובב לידם בגן המשחקים, והם הסתתרו ממנו באחת הפינות עד עכשיו.
בימי הגירוש הייתה נהירה של אנשים אל מחוץ לבתיהם כדי להתכנס ביישובי הגוש. הייתה צפיפות אנושית, דביקות קיצית תחת שמש לא חומלת, והיו הפגנות ברחבי הארץ אל מול תקשורת עוד פחות חומלת. ילדים בני 15 (אחד מחתניי, למשל) הושלכו לתאים אפלים בבתי הסוהר, שוהים בחברת אסירים ביטחוניים, בעוון הנפת אותיות על רקע כתום – "יהודי לא מגרש יהודי".
עברו 15 שנה, והנה מבליחה למציאות חיינו החמימה גברת קורונה, הלגלגנית והחמקמקה, פורמת את כל החיבוקים והכינוסים וההתכנסויות וההתוועדויות ומשליכה אותנו אל תוך הבית הפרטי. היא מביאה בכנפיה הפגנות, אבל מסוג אחר. והמפגינים זוכים לתקשורת מחויכת ומחבקת ויחס משטרתי מיוחד וסלחני.
שעון החול ושאון העם.
ויש עוד המון הקבלות. בזמן הגירוש היה תאריך יעד. היה תהליך חד כתער, נוקשה ולא חומל. צורם, מוחלט וברור. שעון החול הלך ואזל אל מול שאון העם אשר בציון. התאריך היה מדויק מדי וצורם כל כך, ולא צלחו כל הפעולות הציבוריות שניסו להדוף את הגזרה. ואילו בעידן מיס קורונה – אין שעון ואין שעה. מציאות שאין לה סוף. הבלתי ידוע, זה סוד הסיפור. הקורונה מבקשת סבלנות. מורטת עצבים. מבקשת שנרפה ממעש. על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו.
בגירוש היה זה סיפור של ציבור אחד, עטור כיפה סרוגה ושביס, כ־8,000 איש. העם היושב בבתי קפה תל אביביים בימי שישי היה אדיש לכל המתרחש. אבל מיס קורונה מאחדת את שמונת המיליונים שפה, וזה סיפור טרנס־גלובלי. כולם יוצאים, חתן מחדרו וכלה מחופתה, וספר תורה מההיכל, אל מול האויב החמקמק. על החיסון עמלים במעבדות דוברות רוסית, סינית, אנגלית ויפנית, וכמובן גם עברית. נראה מי יזכה ראשון להניף את הגביע.
בגירוש הונפה אצבע מאשימה כלפי הצבא והממשלה. היה לכאורה את מי להאשים, וגם היו מנות גדושות של האשמה עצמית מבית – לא מספיק התחברנו לעם, אז באו מבצעי פנים אל פנים. ואילו כעת אין מול מי להניף אצבע, חוץ מאצבע אנרכיסטית מיובלת ושורטת. אצבע שמופנית כלפי אדם אחד, מתוך מטרה לחולל שינוי שלטוני בלתי דמוקרטי במעטפת אידיאולוגית.
הגירוש כינס אותנו לתוך בתי כנסת עמוסי אדם ולתפילות ברוב עם. תנועה מבחוץ פנימה. תפילת הנערות שהתבצרו בבית הכנסת בנווה דקלים תפסה את עין המצלמה הסקרנית, הכתה גלים ונגעה בלבבות. התמונות שיקפו את תמצית האנרגיות הרוחניות שנדחסו שם.
מיס קורונה מכבה את האורות בבתי התפילה. אין שם מצלמות. היא מורידה את הווליום. היא מפזרת אותנו לתוך חצרות, מבית כנסת לעם אחד מפוזר ומפורד. פה התנועה היא מהפְּנים החוצה. ויש מנהיגות נשית, נפתחות מדרשות זום נוטפות אמונה וביטחון, ונותנות מענה רוחני לבנות המחפשות, לעומת אותן נערות מהתפילה קורעת הלב, שלא כולן הרגישו שקיבלו מענה רוחני מספק.
הרסס הכתום התפזר.
יש גם קווים מקבילים בין הגירוש לקורונה. תחושת האין אונים, הבלבול, הכאוס. התאוריות הרבות שמתרוצצות לגבי למה ומה יהיה. החום המהביל. היתושים שמתעקשים להיכנס למנייני הרחוב, כמו אז, כשהתנחלו במושב קבע בבית הכנסת בנצרים. ההרגשה שיש משהו שהוא גדול עלינו ומכריע את צעדינו. ההבנה שרק בתפילה ובאחדות ננצח.
הגירוש הביא בעקבותיו רסס כתום שהתפזר בכל רחבי הארץ, בערים ובכפרים. הנוכחות הכתומה התחילה להאיר בצורה של גרעינים תורניים בערים המרכזיות ובפריפריה, ביישובים זנוחים שקמו מעפר, ובכל מקום. ומה תהיה הבשורה שתצמח מהמגפה המוזרה הזאת?
לא רק אומת סטארט־אפ.
לפני חמישים שנה הייתי ילדה קטנה בבית הספר 'נועם' היהודי בניו יורק, סביבי המולת ילדים מרוגשים סביב מכשיר טלוויזיה אחד בשחור לבן. צפינו יחד עם העולם כולו, בשידור חי, באירוע שזכה להיכנס לספרי ההיסטוריה: ניל ארמסטרונג נחת עם החללית 'אפולו 11' על הירח, והציב שם דגל ארה"ב. היה זה אירוע אוניברסלי שחיבר את כל העולם – "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". גם ישראל, אגב, מתקדמת לשם. דרך כוכב מיעקב.
כעת מזמינה אותנו מיס קורונה ללכידות אוניברסלית סביב דברים גדולים יותר, סביב עולם הרוח. אנחנו מודים בפה מלא ובהלל לה' על שזכינו לחוות את הגאולה המתרקמת, את הקמת מדינת ישראל הנפלאה. אבל חלום הגאולה שלנו הוא כל כך גדול ומאיר, שאי אפשר להסתפק במועט. שנות הציפייה והתפילה הרבות אינן יכולות להתגמד לחזון אומת הסטארט־אפ, טוב ונפלא ככל שיהיה. אנחנו בתקופה מבשרת גאולה. ומה מצופה מאיתנו? לפקוח את העיניים. הנה הוא מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות. יש מעלה ההר ויש המורד – ובין הפסגות יש צללים. בואו נכתיר את המציאות העל־טבעית שלנו בכתר מלוכה.