אופנת תרומת איברים בציונות הדתית

עוד תגובה על " אופנת תרומת איברים בציונות הדתית":

יש אנשים שממש יודעים לחיות את הפרשה. להתהלך עם הפרשה. כך הוא למשל אצל חבר של בעלי, סופר סת"ם. בפרשת נח הוא מוצף מהמבול, בפרשת 'לך לך' הוא מאושר מבשורת המונותאיזם שמפציע לעולם, וכשהוא פוגש את העקרוּת של שרה הוא נופל לדכדוך עמוק, כמעט דומע. וכך גם אני. אני חיה ממש את הפרשות של ספר בראשית שרוויות בציפייה לפריון. בתקופת המבול האנושות עוצרת מלדת, אמותינו שרה רבקה ורחל מאותגרות פריון, ואפילו לאה חווה אי פריון שניוני – אחרי יהודה היא עוצרת מלדת, ורק בעקבות סיפור הדודאים היא זוכה ללדת את הצמד יששכר וזבולון, נושאי כתר לימוד התורה לדורות.

שתי אימהות מעוכבות פריון מרחיבות את אוהלן ומכניסות אישה נוספת לביתן. שרה מכניסה את הגר- שהיא סוג של 'פונדקאית' שיולדת לאברהם שבע הימים את ישמעאל, וזוכה לבסוף  ללדת את יצחק. וכך גם רחל אמנו, שהיום הוא יום פטירתה. רחל מופיעה בספר בראשית בהוד יופייה החיצוני ובעיקר הפנימי. אנחנו לומדים ממנה את סוד הוויתור, את סוד השתיקה, את סוד הצניעות החסד והרחמים, את סוד אחוות האחיות. ואנחנו תמהים איך רחל מוותרת על הכול, על האיש שלה, על העתיד שלה כאם האומה, על הסיכוי ללדת את 12 השבטים ולהיות אם הבנים שמחה. היא תורמת את סוד הסימנים לאחותה. היא תורמת לה את אישהּ ואת מקומה בהיסטוריה. זהו מעשה על-אנושי. ספק אם אנחנו יכולים באמת להבין את עומק מסירות הנפש של רחל, אבל אנחנו יכולים לקבל ממנה השראה.

וזה דומה במידה מסוימת לאותם התוהים על המציאות הכל-כך מופלאה של תרומת כליות אלטרואיסטית. הם לא מצליחים להבין את מסירות הנפש של התורמים, רובם כידוע ממחננו. זוהי תופעה באמת מאוד מוזרה, לכאורה. אדם מתנדב כך שיחתכו לו בשר חי, שיוציאו ממנו איבר משמעותי ומתפקד בניתוח בטן לא חסר סיכונים, כדי להעניק חיים למי שהוא בכלל לא מכיר ואולי גם לא יפגוש שוב בימי חייו. זר לא יבין זאת. מי שלא מסוגל להבין מציאות של נתינה לצורך נתינה פשוט מדבר בשפה אחרת. הוא פשוט לא מסוגל להיות במקום הזה. זה גדול עליו. וזה בסדר, הוא ממש לא חייב. ואז כדי להקל על חוסר ההבנה שלו הוא מנסה לעשות רציונליזציה זדונית – זו לא באמת תרומה נדיבה אלא כניעה עדרית לאתוס…

וזה כבר מזכיר לי פרשה אחרת בספר בראשית – הסיפור של דור הפלגה וריבוי השפות עד אשר לא יבין איש את שפת רעהו. ממש כך…