בימים ההם בזמן הזה

בימים ההם, בזמן הזה.

כילדה קטנה שגדלה בארצות הברית, יהדות הייתה עבורי משהו פנימי, שקט, כמעט מובן מאליו.
ידענו שאנחנו שונים  אבל האנטישמיות לא תמיד לבשה אז פנים אלימות. היא הייתה מבט, רמז, בדיחה חצי-נסתרת, תחושה קלה של זהירות. ההורים לימדו אותנו להיות גאים, אך גם ערניים.
להדליק נרות חנוכה באור גדול בבית  ופחות בחוץ.

עם השנים הבנתי: האנטישמיות לא נעלמת. היא רק מחליפה צורה.

והבוקר, עם הידיעה הקשה על הפיגוע הנורא באוסטרליה, הלב מתכווץ. שוב יהודים נבחרו כמטרה רק בגלל מי שהם. שוב שנאה עתיקה, עיוורת, חוצה יבשות וגבולות. זה לא “סכסוך מקומי”, ולא “אירוע מבודד”. זו אותה שנאה עתיקה שמלווה אותנו אלפי שנים  בימים ההם, ובזמן הזה.

וחנוכה עומד בפתח.

חג קטן, לכאורה. בלי מגילה, בלי מצוות מרובות. אבל עם מסר עוצמתי מאין כמותו: לא לוותר על האור גם כשהחושך רב.
לא להתבייש בזהות גם כשהעולם לוחץ להצניע. מעט מן האור – דוחה הרבה מן החושך.

היוונים אז לא רצו בהכרח להרוג את היהודים. הם רצו שנפסיק להיות יהודים.
שניטמע, שנכבה את הייחוד. והיום השנאה לפעמים באה בכוח, ולפעמים בדרישה “להיות פחות”.
פחות יהודים. פחות גלויים. פחות נוכחים.

והתשובה שלנו נשארת אותה תשובה.

להדליק נר. ועוד נר.
להישאר יהודים גאים, מאמינים, מחוברים.
להתפלל לשלום הפצועים, לזכר הנרצחים, ולחיזוק הקהילות היהודיות בכל מקום בעולם מאוסטרליה ועד ירושלים.

בימים ההם ניצחנו.
ובזמן הזה אנחנו ממשיכים לבחור באור.

ד"ר חנה קטן