בין האתמול לעתיד – תדעו שיש אהבה

מעבר למפל הדמעות, אני צופה בסרטה של יהודית פסל, 'בין שמיים לחול'. ואני מרגישה את החול הלוהט מתחת לרגליי, ואת תכול הרקיע מעל ראשי, ויש בי געגוע מתוק.. נצרים, תיבנה ותכונן, היה ישוב של אנשים עם רגליים מאד מחוברות לקרקע וראשם הגיע עד השמיים.

במשך 12 שנה, עד הגירוש, היה ביתנו בנצרים, בשבתות, בחגים, ובחופשים. זכיתי להיות שם רופאת הנשים, ולהיוודע לחיים התוך רחמיים שהתרקמו. וכך גם הוריה של יהודית, משפחת שטרנברג, עתירי זכויות של אהבת ישראל.

עבור ילדינו, היה הישוב הזה, מקום אהוב. איש איש וזיכרונותיו. ההשתובבות בחול, הריצה ברגליים יחפות על הדיונות, החממות שהיו צמודות לדירת הג'ירפה שלנו, חיילי גדוד שמשון, הנסיעה בספארי הצבאי, והעיניים הטובות מסביב. חודשים רבים לאחר הגירוש ,התנגן בביתנו ההמנון של קייטנת נצרים – 'לנצח נצרים בואו ילדים, נתחזק באמונה ונרבה אהבה' , ונדמה כי אף הקירות הזילו דמעה.

למה נסענו כל שבוע לנצרים? הרי היה בזה טרוף הדעת. הייתי עובדת בימי שישי, חוזרת הביתה ואורזת מזוודות ושאר ציוד [לזה כבר הורגלנו מהתורנויות שלי]. ואז היינו נוסעים עמוסי חבילות וסירים מוכנים לשבת במשך כשעה, עם המון ציפייה ואהבה בלב. בדרך בעלי היה לומד עם הילדים את פרשת השבוע, ואני התענגתי תוך כדי נים לא נים על קול התורה המתנגן באוטו.

הנסיעה המונוטונית לכוון דרום האהיבה את עצמה עלינו, כי היא בישרה את קרבתנו לישוב. בהתחלה נכנסנו עם הרכב דרך שער 'קרני' עם שיירת רכבים עד נצרים. בהמשך הוחלט לחייב את התושבים בליווי צה"לי מלפנים ומאחור. עם התקדמות השלום, זה נהיה יותר מורכב והיתה הוראה לנסוע עם שכפ"צים. עת נערמו עוד ועוד בריקדות סביב עמדת החיילים בצומת נצרים, הוחלט שהכניסה לישוב תהיה רק בספארי הצבאי. היינו חונים ב'מנחת' ליד שער קרני, ממתינים בשמש הקופחת , ומסביבנו חול וחול, ובהגיע המשאית ,היינו מעמיסים ילדים וחבילות וסירים לתוך החלל המאובק והקופצני של הרכב המנומר המשוריין שהוביל אותנו למקום מבטחים.