בין סדר לסגר

איפה כתב עמוס עוז? במטבח הקטן והאינטימי של חמי וחמותי ברחוב בליליוס בשכונת גאולה בירושלים, היה תלוי על לוח המודעות המשפחתי גזיר עיתון ובו מחקר שהוכיח ששולחן עבודה מבולגן מלמד על יעילות ותחכום.

לדידו של החוקר, בתוך עומס הניירות והפתקים שמצטברים על שולחן העבודה נוצרת היררכיה פנימית. הדברים החשובים נמצאים בסופו של דבר בראש הערימה, ואילו הפחות חשובים נדחפים לתחתית הערימה. גזיר העיתון הזה היה מקור לבדיחה משפחתית פנימית, מפני שלחמי היה בחדר העבודה שולחן ענקי עטור בספריו, אבל אצלו כל פיסת נייר נחה בדיוק במקומה.

למשורר שאול טשרניחובסקי היה שולחן מסודר שהשקיף אל הנוף, רק כך היה יכול לעבוד וליצור. הסופרת היהודייה־אמריקנית וירג'יניה וולף הגדירה את קיומו של חדר העבודה כתנאי ראשון לכתיבתה. סופרים ומשוררים רבים הקפידו מאוד ליצור לעצמם מרחב מוגן לכתיבה, פינה מיוחדת במקום הקבוע, ליד השולחן המוכר, על הכיסא הישן, גם אם הוא נטה להישבר. גם עגנון, שנהג לכתוב בעמידה על מעין סטנדר גבוה, הקפיד על סביבת כתיבה נעימה ומעוררת השראה בתוך הספרייה העשירה שלו. ואילו עמוס עוז, כאשר עוד גר בדירת חדר וחצי בקיבוץ, באין מקום אחר כתב את ספרו 'מיכאל שלי' כולו במקום שאליו נכנס המלך לבדו, על גבי קלסר גדול שהניח על ברכיו. רק שם האור הדלוק לא הפריע בלילה לשנתה של אשתו. והיו סופרים ומשוררים שאצלם דווקא סביבה רועשת היטיבה עם הכתיבה. בתל אביב של פעם היו בתי קפה מפורסמים שבהם נשמר שולחן קבוע כפינת עבודה למשוררים ידועים כמו אלתרמן, שלונסקי ואחרים.

בין גמבה לנכדים. אני מאוד אוהבת סדר בשולחן העבודה שלי. בכלל, אני קצת חולת סדר ולא אוהבת צפיפות. לכן יש ליד שולחן העבודה שלי ארונית עם תיקיות מסודרות, אלא שכבר אין לי מושג מה יש בכל תיקייה. מאז שאני כותבת במעבד תמלילים במחשב, אני נהנית גם מאפשרות החיפוש בקבצים ובספריות ששמרתי, אבל בקלסרים של פעם המצב שונה. פעם בשנה אני עוברת ברפרוף על התיקיות וזורקת את רוב מה שמצוי בהן לפח. אם ידי לא נגעה במסמכים הללו במשך שנה שלמה, כנראה שכך יהיה גם בשנה הבאה, אז אין לי צורך בהם ואפשר לפנות את מקומם.

אני לא אוהבת צפיפות, גם לא מקרר צפוף. צריך שיהיה מרחב בין העגבניות לגמבה. גם הירקות חייבים בשמירת מרחק אופנתית. דווקא בעניין זה אופנת הקורונה מתאימה לי ככפפה ליד. אבל הנוסחה הזאת לא נכונה לגבי הילדים. שנים גרנו בדירה צפופה עם שישה ילדים בחדר, ולא היו לנו ימים טובים מאלו. כעת הדירה רחבת הידיים עומדת בבדידותה, ממתינה לחבוק נכדים לרוב. והיא, כמוני, מתפוצצת מגעגועים, ומחכה לרגע שבו תוכל לחבק את כולם.

אפריקאים שרים "אדון עולם". גם כאן בארץ מתחיל להיות צפוף. מדינת ישראל מונה כבר קרוב לתשעה וחצי מיליון תושבים. זו כבר לא מדינונת קטנה, אלא מדינה בינונית, בערך כמו שבדיה, הונגריה, צ'כיה ופורטוגל, עם יותר תושבים מאשר אוסטריה, שווייץ, בולגריה ועוד. יהודים ברחבי העולם נמצאים עתה במצב נזיל, מבולבל, משתנה. מדינת ישראל הופכת לבית הטבעי בשבילם. יו"ר הסוכנות היהודית אמר שבשנתיים הקרובות צפויה עלייה של כחצי מיליון יהודים. "הם כבר על המזוודות", הוא טוען. קהילות יהודיות ותיקות בעולם מתחילות להתרוקן, למשל בדרום אפריקה. שם ישנו טפטוף קבוע של יהודים, בעיקר צעירים, שעוזבים את הקהילה. הדבר יוצר גם תופעות אבסורדיות. כך למשל, אחד מבתי הספר היהודיים בדרום אפריקה נאלץ לקבל אליו גם תושבים מקומיים כדי למלא את מכסת התלמידים. בבית הספר הזה יש כיתות שלמות שאין בהן אף ילד יהודי. וכך אפשר לראות כיתה שלמה של ילדים שחורים מקומיים מתחילה את היום עם תפילת "אדון עולם אשר מלך" בעברית, ובהמשך כולם לומדים תנ"ך ומסורת ישראל, כי זו תוכנית הלימודים של בית הספר הפרטי הזה, והיא לא תשתנה עד שהוא ייסגר.

במידה מסוימת, גם ארצות הברית מאבדת את הבכורה של יהדות זמננו וקהילותיה מתנדנדות ועתידן לוט בערפל. היחס של יהודי ארצות הברית לארץ ישראל איננו כתמול שלשום. הדבר בולט לקראת הבחירות הקרבות והולכות בארצות הברית. רוב היהודים בארצות הברית אינם מצביעים לטראמפ, למרות שהוא קיים מה שנשיאים קודמים הבטיחו ולא קיימו. העברת השגרירות האמריקנית לירושלים היא בעלת משמעות היסטורית. טראמפ החליט להילחם באיראן, והוא הנשיא הראשון שהכיר בנוכחות הישראלית בגולן. וחשוב מכול – טראמפ הוא סב גאה לנכדים יהודים, ושבחו של העם היהודי שגור על לשונו תדיר. נראה כי הליברליות הקיצונית של רבים מיהודי ארצות הברית מכריעה אצלם את הכף, כמה חבל.

קונה את עולמי בקול אחד. לטראמפ יש מתנגדים גם בקהילייה הרפואית. עורכי כתב העת היוקרתי New England Journal of Medicine קוראים לא להצביע לטראמפ בבחירות הקרובות. בצעד חסר תקדים בהיסטוריה של כתב העת פורסם מאמר שנכתב על ידי העורכים, שכותרתו "Dying in a Leadership Vacuum" (מוות במצב של ריק שלטוני), ובו הם מגנים ישירות את ממשל טראמפ על כישלונו במערכה מול הקורונה. הם קוראים, באמירה פוליטית מובהקת, להדיח את הנהגת המדינה הרפובליקנית מתפקידה. במהלך מאה השנים שבהן כתב העת קיים נכתבו מעט מאוד מאמרים שכל חברי המערכת חתמו עליהם פה אחד, והפעם זה קרה. והם לא לבד: לאחרונה פרסם גם העיתון המדעי הנחשב Scientific American מאמר שבו הודיעו חברי המערכת כי הם תומכים במועמדותו של ביידן לנשיאות.

במטבח רחב הידיים שלנו במבוא חורון תלויה על המקרר מעטפה שפקדה את תיבת הדואר לפני ימים אחדים. אני פותחת את המעטפה, מתיישבת עם כוס קפה מהביל ומכוונת בשמחה, כאזרחית אמריקנית, לקנות את עולמי בקול אחד. אני נותנת את קולי לנשיא טראמפ. כבוד.