בקרוב ממש

פורסם בבשבע | כ"ט באייר תשע"ח 14/05/18

הייתי מעדיפה להיוולד תוצרת כחול לבן, אבל ריבונו של עולם החליט עבורי שאתחיל את מסע חיי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, וכך הגחתי לאוויר העולם על שטיח עם פסי אדום-לבן וחמישים כוכבים לבנים טבועים בתכלת.

בניגוד לחלק מיהודי ארה"ב שהפטריוטיות שלהם העבירה אותם על דעתם, עוד בילדותי הורי ניגשו לבחירות לנשיאות כשהם מכווני מטרה – מה ומי טוב ליהודים. זאת הייתה השאלה היחידה שעניינה אותם. כמוהםלא מעט מיהודי ארצות הברית מטביעים טביעת אצבע ציונית בבחירות החשובות בעולם.

בילדותי הדמוקרטים היו יותר פרו-ישראלים מהרפובליקנים. נשיאים כמו ג'ונסון וסגן נשיא כמו המפרי הצדיקו את התדמית הזו. והיו גם שאכזבו.אך עם השנים חלה תפנית, ודווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנטתה יותר להזדהות עם ידידת האמת האחת והיחידה שהייתה לארה"ב במזרח התיכון.

ואמנם, שרנו את ההמנון של ארצות הברית בבית הספר היהודי בה למדנו, והיינו חלק מחגיגות העצמאות, ולמדנו על קולומבוס ועל הטרנספר האלגנטי של האינדיאנים, ועל מלחמת השחרור האמריקאית, ועל ג'ורג'וושינגטון, ועל אברהם לינקולן, ועל מלחמת הדרום ושחרור העבדיםשחורי העור, אבל לא התפללנו לכבודה של מלכות ונשיאות, ולא התלהבנוסביב חגי המדינה והישגיה. עד היום אני מנסה בכל כוחי לטשטש את שרידיו האחרונים של המבטא האמריקאי-ניו-יורקי שנדבק ללשוני, ואף שקלתי לבטל את האזרחות האמריקאית שלא מוסיפה לי מאומה ורק מכבידה עלי. אולי עוד אתפנה לכך.

אבל היום, אם הייתי צריכה לשיר את ההמנון של ארץ מולדתי הרחוקה, הייתי מרגישה רפרוף קל של התרגשות בלב. ריבונו של עולם המסובב כל, בחר להמליך נשיא שמתייחס בכבוד למעצמת הקטנה שלנו, הפנינה של המזרח התיכון, מייקר  ומכבד אותה, ובכך גם מלמד אותנו קצת על הערכה עצמית.

דגל כחול לבן מונף בגאון לצד הדגל עם 50 הכוכבים. זהו מאורע היסטורי מרגש, והכיוון ברור. לא ירחק היום שבו ירושלים תכנס אליה את כל באי העולם, וכל בני בשר יקראו בשמך. בקרוב ממש.