הכנסת אורחים: עד איפה הולכים איתה?

הכנסת אורחים היא מצווה חשובה, מסורה היא לנו מאברהם אבינו ושרה אמינו, מוטבעת בשורש נשמתינו. בימינו, במציאות בה, ב"ה , אין אדם ללא קורת גג, אופיו של המצווה השתנה קמעא.היום,  הכנסת אורחים היא, בעיני, להשאיר דירה לאורחים בשבת כשאנחנו נוסעים,ולהשאיר פתק מלבב ואולי גם עוגה מאפה בית,  ולחילופין- לתת לשכנה מקום בטרמפ- להכניס אותה למכוניתינו, לד' אמותינו, ובכך, להנעים לה את הדרך. אך לפעמים, צריך לדעת גם לא להגזים… ומעשה שהיה כך היה- סיפור אוטנטי מתוק: בת דודה של בעלי גדלה בבית ברוך ילדים, שהכנסת האורחים היתה נר לרגליו; כמעט שלא היה יום, קל וחומר שבת וחג, שבבית לא נכחו אורחים, מבני המשפחה ושלא מהמשפחה, שטופלו מעל ומעבר. כמובן שבת הזקונים היתה עוזרת לאמה להסעיד ולשמח ולפנק את האורחים כיד המלך; גם חדרה נתפס פעמים רבות, ואז היא היתה מוצאת לה מקום שינה בפינה אחרת בבית.

פעם התקשרה אותה בת מבית הספר וביקשה להביא איתה לשבת הביתה חברה טובה, והאם כמובן ענתה בחיוב. הבת הוסיפה שהחברה הזו תזדקק להרבה שקט ומנוחה במשך השבת כי יש לה מבחן חשוב למחרת, ובכלל צריך לפנק אותה כי בביתה הרועש קשה לה לנוח בשקט. האם ענתה שוב בחיוב, והבטיחה להשתדל מאוד עבור האורחת החשובה. והנה לפני שבת נשמעת דפיקה על הדלת, והאם שפותחת את הדלת בציפיה דרוכה לראות את האורחת – רואה מולה את בתה, עם זר פרחים ביד וחיוך רחב, כשהיא אומרת: 'שלום, אני האורחת'! האם המשתוממת התעשתה, ובחיוך על פניה הכניסה את 'האורחת' הביתה על פי כל כללי הטכס, ופינקה אותה לאורך כל השבת כראוי לאורחת חשובה…

מוסר השכל: לפעמים טוב לשתף קרובים אהובים בתחושותינו הקשות בצורה הומוריסטית-חביבה, ואז המסר נקלט ברוח טובה והרבה יותר אפקטיבית.