הקשר בין ריבת אתרוגים למשכן

אתם מכירים את המושג – הדבר הכי קבוע הוא הזמני?

עם ישראל נרתם כולו להקמת המשכן, גם בתרומה של זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן, וגם בעבודה של חכמי הלב וחכמות הלב. נשים וגברים כאחד עזבו את הכל ועברו לעסוק באופן משותף וציבורי בהקמת המשכן המדהים ביופיו ובחוכמת אומנותו. פלא.

אבל יש עוד פלא גדול, המופיע בעצם ההשקעה הרבה בבניית המשכן: הרי מדובר על משכן מיטלטל שאמור ללוות אותם כמה חודשים או כמה שנים. ״עד יעבור עמך ה'… תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'״. לפני חטא המרגלים איש לא העלה בדעתו שהנדודים במדבר אחרי מתן תורה יקחו יותר מכמה חודשים. התכנית היתה מאד ברורה – עם ישראל ייכנס לארץ המובטחת ישירות ויעלה מדרום צפונה ויכבוש את כולה בתנועה אחת ארוכה, ככתוב: ״ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך״. ומה קורה אחר כך? מיד בונים את המקדש, כך שהמשכן וכל כליו הולכים ישר לגניזה. כך הבינו עם ישראל את המהלך שעומד להתרחש, ובכל אופן השקיעו ממרצם ומזמנם ומכספם כדי לפאר את המשכן. מה טעמה של הטרחה המרובה בשביל משהו זמני לגמרי?

אתן לכך דוגמא: רק לאחרונה חגגנו את ט״ו בשבט. מופיע בספרים הקדושים שאחת התפילות החשובות שיש ליהודי להתפלל בט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הוא שיזכה לאתרוג כשר ואף מהודר בחג הסוכות. בגלות אירופה היה קשה מאוד להשיג אתרוגים כשרים, ולכן התפילה הזו הייתה כה נחוצה. ב״ה היום אנחנו חיים בעידן השפע, ותמורת כמה שקלים אדם קונה לכל אחד מילדיו, ואף הקטנים [ולפעמים אף לאשתו], אתרוגים מהודרים שאבותינו יכלו רק לחלום עליהם. אבל מעבר לכך נראה במבט שטחי, כי זה מוגזם להשקיע כל כך הרבה מחשבה ותפילות על אתרוג שכל שימושו הוא רק לימים ספורים, ואחר כך הוא הופך לריבת אתרוגים כסגולה ללידה קלה… וכי על זה כדאי להתפלל בט״ו בשבט?

אך כל הדברים עולים לקנה אחד: עבודת ה' שלנו אינה תלויה בפרופורציות אנושיות רגילות. אם יש משימה שהיא חלק מעבודת ה' אנחנו נרתמים אליה בכל הכוח גם אם היא חד פעמית או זמנית או שהמאמץ נראה מוגזם ביחסי עלות-תועלת. פשוט כי זה רצון ה'.