admin
במהלך עבודתי כרופאה, זכיתי לעבוד בבית חולים שערי צדק, שם נשמרת השבת כהלכתה.
רק פעם אחת בחיי חוויתי חילול שבת בבית חולים. היה זה כשליוויתי את חמותי ז"ל, לאשפוז עקב בצקת ריאות. היא התארחה בביתנו, וממש לפני ארוחת השבת, התחילה להתקשות מאד בנשימה.
ידעתי שיש לה בעיה מסתמית. מיד קראתי ל'הצלה' שבאמת התייצבו, ציידו אותנו בחמצן, הכניסו עירוי, והזמינו אמבולנס. וכך עזבתי שוב את הבית, הפעם- כמלווה של חמותי. הגענו לאסף הרופא. בחדר המיון היו דלתות אלקטרוניות. חמותי הובלה באלונקה לתוך חדר המיון.
אני חיכיתי שמישהו יעבור כדי שאוכל לעבור אתו את הדלתות. גם בחדר המיון – הכול התנהל כמו ביום חול. בלי כתבנים. לא היה דוד מים של שבת. לא יין ולא חלות- עד שהגיעו שתי נשים חב"ד ששלפו אותי מתהומות הנשייה של הדיכאון. רק אחר השבת הזאת, הבנתי מה 'חסך' ממני בעלי, כשהזהיר אותי שאין מצב שאעבוד ולו שבת אחת בבית חולים שאינו שומר שבת עד שלא אלמד את כל השולחן ערוך בעל פה.
פרשת ויקהל מתחילה בציווי על השבת – 'ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה", ואחר כך מתחיל משה לדבר על בניית המשכן. למרות שעבודת הקודש של בניית המשכן היא משהו קדוש וחד פעמי – היא לא דוחה את השבת. מאידך- עבודת בית המקדש היומיומית כן דוחה את השבת.
זה קצת דומה לפעילות רפואית – דווקא עניין הרואי של בניין בית חולים חדש ומשוכלל שעתיד להציל נפשות רבות אינו דוחה את השבת, אבל הטיפול היומיומי בחולים שיש בהם סכנה דוחה. והסיבה היא כזאת- גם בעבודה הרוטינית יש דברים חיוניים יותר וחיוניים פחות. למשל, מותר לכתוב, אם צריך גם בעט על נייר, תוצאות של בדיקות והוראות לפעולה בשבת שאסור לשכוח אותן, אבל אסור לרשום שום דבר שאין בו צורך לרפואת החולה.
מי שמחמיר בשמירת השבת עלול להקל בפיקוח נפש. בשבת אחת נקראתי לראות אישה עם כאבי בטן בהריון. בקשתי שתיסע לבית החולים אבל היא בקשה שהרב יאשר. כשהוא הגיע, ואמרתי לו בבדיחותא שאני רוצה להתחלק אתו בגיהנום והוא אמר לי ברצינות שהוא רוצה להתחלק בגן עדן.