לא מעלה על דעתי לצאת מארץ ישראל

עוד לפני עידן הקורונה, עת נסגרו שמי ישראל לטיסות, והעננים שטים בבדידותם, אני לא הייתי מתפתה. ממש לא. גם כאשר הודעה ססגונית מתנופפת על גבי המסך ומזמינה אותי לאומן. ואין מה לדבר על השתלמויות בחו"ל וכנסים רפואיים בינלאומיים, לחם חוקם ומשאת נפשם של רופאים מן המניין. לא בא בחשבון.

פשוט גדלתי בבית מאד ציוני. ניזונתי ממנות גדושות של געגוע לארץ חמדה כבר בחלב האם. גדלנו על רזי לשון הקודש – למדנו בבית ספר יהודי, ובקיץ נשלחנו לקייטנות דוברות עברית, בהרי פנסילבניה. המנהלים היו ילידי הארץ, צעדו עם מכנסיים קצרות [גם הנשים] לאורך ה'מחנה' והלהיבו אותנו עם מסדרים ציוניים והמנונים ושירי מולדת.

כל ילדותנו חיינו בתחושה שאנו 'על מזוודות', כי או-טו-טו אנו עולים לארץ ישראל. אף רהיט חדש לא רכשו הורינו, כדי להדגיש את ארעיותנו בחו"ל, וכך –אתם בוודאי כבר מבינים, לא עולה על דעתי, לצאת מפה אפילו ליממה אחת.

קיץ תשל"ג. בני המשפחה יורדים מהמטוס שהגיע מארה"ב מלאי התרגשות, נושמים לרווחה את אוויר ארץ ישראל הקדושה. כמה ציפינו עד שזכינו לרגע זה. אנחנו כורעים על ברכינו ומשתטחים על קרקע ארצנו האהובה, ומנשקים בעיניים דומעות את האדמה החמימה. חלק מהעוברים ושבים מעיפים בנו מבטים של פליאה אך אנחנו בשלנו, בתוך בועת האושר הנפלאה שלנו.

משדה התעופה הגענו בהתרגשות למעון העולים ברמת אביב, שם דימינו ששטיח אדום יהיה פרוש עבורנו. אבל גרנו בשתי דירות מפוצלות במשך שמונה חדשים, עת פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך הוריי לא מצאו לנכון לקטר על הארץ הטובה ש'קיבלה' אותנו כך.

הוריי דברו עברית רהוטה, ואף אנחנו הסתדרנו כבר מהרגע הראשון [חוץ מהמבטא]. כשהתחתנתי, החלטתי לדבר עם הילדים רק בעברית. וכך, מידי שנה הייתי מקבלת נזיפות מהמורות לאנגלית על כך שקיפחתי מילדיי את הזכות לרכוש את האנגלית כשפת אם. אך אני נשארתי בשלי-לי  היה חשוב שילדיי יגדלו על טהרת שפת הקודש, גם אם במחיר של ציונים פחות משובחים באנגלית.

אבי היה איש ספר, והוא חלם להקים פרויקטים תרבותיים בשכונות מצוקה בתל אביב. ולא זכה. הוא עזב קהילה בה הוא היה מוכר ואהוב ומכובד, ופרויקטים חינוכיים שהשקיע בהם ממיטב שנותיו, והגיע לארץ כשהוא כמעט אנונימי, ללא חברה, כמעט ללא משפחה, ללא מעמד. הוא ראה בעליה זכות גדולה. תמיד חונכנו לשאול מה אפשר לתת למדינה ולא מה אפשר לקבל ממנה. כשהייתי 'מְקָטֶרֶת' על העיר תל-אביב שכה חסרה לי בה רוחניות ויהדות, הוא היה שר לי שיר ישן  וחביב, במנגינה עליזה, על העיר תל-אביב ,שהייתה מאוד חביבה עליו:

"תל-אביב היא עיר יהודית שכולה ישראל
יהודים בה גם העשיר וגם הפועל
טוב לחיות בתל-אביב בארץ ישראל
טוב לחיות ולחכות לביאת הגואל
שַבחי והודי לתל-אביב
החביבה לנו מכל חביב".

עד היום אינני מחבבת את העיר תל אביב, ונמנעת עד כמה שאפשר מלהגיע אליה. הילדים שלי אומרים שיש בזה שמץ מחטא המרגלים, ואולי הם צודקים. אך את ארץ ישראל אני באמת אוהבת, ועבור כל הון שבעולם לא אשתכנע לצאת אף ליממה מארץ הקודש. עם חינוך כמו שקיבלתי זה כמעט מובן מאליו.  וכמובן, שהדברים יהיו תקפים עוד יותר לאחר הסתלקותה של מיס קורונה.