להאזין לקצב החיים

איך שרות הקנריות. האם חשבתם פעם איך זוכרות הציפורים הקנריות את רפרטואר השירים שלהן באביב, לאחר הפסקה מעת בוא הסתיו? חוקר מוח מאוניברסיטה בקליפורניה בחן את מוחן של ציפורי השיר הללו, וגילה שעם בוא הסתיו מתים תאי העצב במוחן האחראים ללמידת השירים, אבל כאשר הקנריות לומדות מחדש את אותם שירים באביב הבא המוח שלהן יוצר מחדש תאי עצב למטרה זו. המוזיקה עצמה מגרה יצירת תאי עצב חדשים.

אני מאוד אוהבת מוזיקה. מוזיקה טובה מקפיצה לי את מצב הרוח וגורמת לי לשיר או לנגן או גם וגם. אפילו לסוסה שאני רוכבת עליה לעיתים בחוות הסוסים של דני במבוא חורון אני שרה שירים, והיא מטה אליי אוזן גדולה. יש לנו ביישוב מקהלת נשים ואנחנו שרות בשניים־שלושה קולות – אני סופרן – שירי ארץ ישראל בעיקר, וגם עושות תרגילי נשימה ופיתוח קול באותה הזדמנות. אני מחכה למשבצת השבועית הזאת כאוויר לנשימה ולנשמה. אבל המוזיקה לא רק משמחת ומרוממת, היא גם מרפאת.

צלילים מרפאים. כוח הריפוי של המוזיקה נחשף כבר בספר שמואל, כאשר שאול המלך שנחה עליו רוח רעה מבקש מדוד לנגן לפניו בכינור עד אשר יוקל לו. הפילוסופים היוונים דיברו על כוח הריפוי של המוזיקה, וכך גם היה מקובל בתרבויות המזרח הרחוק. המוזיקה מעוררת בנו זיכרונות חבויים, חוויות, ריחות נושנים ותחושות נעלמות. המוזיקה מסוגלת לגרות אזורים במוח האחראים על הזיכרון, השפה, השמיעה והתנועה, ולגרום להם לפעול באופן מתואם ומסונכרן. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שמוזיקה מגרה אזורים בקליפת המוח שאחראים ליצירת רגשות ושולטת גם בתפקודים כמו קצב הלב. חלקים מאזור זה ממשיכים לתפקד גם במהלך מחלת האלצהיימר ובמצב של דמנציה מתקדמת, והמוזיקה מעוררת בזמנים אלו זיכרונות ורגשות שאינם נגישים כבר בשום דרך אחרת.

אחד החלומות הגדולים של ילדיי היה שאמא תהיה ריתמיקאית, כזו שמנגנת בכמה כלים ושרה ורוקדת ומסתובבת בין גני ילדים, וחוזרת הביתה מוקדם. הם חלמו (וגם אני) על כך שהם יוכלו לראות אותי במשך היום, ושתמיד אהיה נוכחת כשהם חוזרים מהגנים ומבתי הספר.

זה לא היה רחוק ממני. אמי הייתה גננת. היא כל כך אהבה את העבודה, שהיא הרגישה שהיא ממש גוזלת את המשכורת שלה. היא הייתה מוכנה לעבוד עם הילדים אפילו בחינם. לאמי היה תואר דוקטור. בארצות הברית דאז ההיררכיה במערכת החינוך הייתה הפוכה מהמקובל אצלנו – ככל שהגיל ירד, כך ההכשרה הנדרשת והשכר עלו בהתאם. אנחנו רחוקים מזה שנות אור. תמיד הערצתי את הגננות של הילדים שלי, ובסוף השנה הכנתי לגננת מתנה ושיר בחרוזים. הרגשתי הכרת הטוב למי שבידיה הפקדתי את היהלומים היקרים ביותר. זאת לא קריירה, זאת שליחות.

צל"ש לגננות. הגננות מציירות ציורים מפוארים. הן מציירות את ציורי הנפש של ילדינו. בתקופת הקורונה ההערכה שלי אליהן נסקה פלאים. חשבתי על כך שבניגוד לרוב המקצועות, הגננת חייבת להתייצב יום יום גם אם חצי מילדיה בבידוד ובזומים. היא לוקחת על עצמה סיכון להידבק, כי אין לה תחליף, היא לא עובדת במשמרות, היא האחת והיחידה. אין לה הנחות ולא פיצויים ולא דמי אבטלה ולא עבודה מרחוק ולא טל־רפואה. אבל לא כך קורה ברוב המשק. לפני הקורונה רק כשמונה אחוזים מהציבור העובד עבדו מהבית, ואילו מאז הקורונה השיעור עלה עד לכ־40 אחוזים. זה מתאפשר כשמדובר בעבודה בהייטק וכדומה. עבודה מול קהל כמובן שלא מאפשרת זאת לטווח ארוך.

גם אני הורדתי הילוך ועברתי לטל־רפואה באופן חלקי. אני חושבת שזה חסד שזה קרה בתקופה הזאת של חיי, שבה אני מרגישה צורך להגשים עוד חלומות. והנה הפך ביתי למבצרי. אומנם אין לי שבעה ילדים בבית עם שיעורים בזום ובידודים, אבל יש לי הפרעת קשב שמאיימת לכלות את תוכניותיי. ולכן, כדי שהיום לא יימרח והתפוקה שלי תישמר, למדתי איך נכון לחלק את הזמן. קראתי פעם שהיום המיטבי אמור להיות מחולק לשלושה: שמונה שעות עבודה, שמונה שעות pleasure ושמונה שעות מנוחה. אני מאזינה לדף היומי המקוצר של הרב בריליאנט תוך כדי כתיבה, וזה מאפשר לי אוורור לנפש. בין לבין אני עושה סיבוב קצר בחוץ, עד כדי כך שהשכנות מבינות שאני הולכת רצוף 24/7, כי כל פעם מישהי אחרת פוגשת אותי בשעה אחרת בפינה אחרת של היישוב. לעיתים רחוקות אני עושה הפסקות מיקרו לשנפס, ומוצאת אתנחתות לשוחח עם חברות שלא דיברתי איתן ימים ארוכים, והכי חשוב – אני לא מתעניינת ביומני החדשות.

אני מאמינה שבקרוב נחגוג מסיבת סיום למיס קורונה. כל המגפות בעולם נמשכו עד שנתיים, רק שבלי חיסונים מספר הקורבנות היה גדול משמעותית. השנתיים המוזרות הללו ייהפכו למשהו רחוק, אולי אפילו נוסטלגי. יש לא מעט תובנות והדרכות לחיים שאפשר לקחת מהתקופה הזאת – לא הכול בידיים שלנו, לתכנן את היממה הקרובה ותו לא. אין טעם להשקיע בתוכניות לטווח ארוך כשהחיים עלולים להתהפך ברגע ובאופק מחכה רעידת אדמה. לחיות חיים מלאים ושמחים עם כל בני המשפחה בכל הזדמנות אפשרית, להכיר בערכו של החיבוק, למלא את החיים בתוכן – לא לעבוד כדי לחיות ולחיות כדי לעבוד. להיות ב־being ופחות ב־doing.

אל תבריקו יותר מהמחבת. פתגם יווני אומר: אל תיתנו למחבתות שלכם להבריק יותר מכם. כך שלחה לי חברה בקבוצת 'סבתושים' – קבוצה מרתקת של נשים עם פז"ם מזהיר באימהות, שופעות חוכמת חיים וטיפים בכל הנושאים הקשורים לסבתאות ואימהות בוגרת. הפתגם מתייחס להברקת סירים, דבר שהוא ממש לא כוס התה שלי. הבית שלנו תמיד מסודר, צבעוני ומטופח, אבל אני לא חובבת הברקת חלונות ולא הברקת סירים. אז אני לוקחת את זה למחוזות אחרים. התחלתי ללמוד במדרשה, לצייר ציורים, לכתוב שירים, ללמוד צרפתית, לשיר במקהלה, לרכוב על סוסים, לרקוד ריקודי עם ולעשות מפגשי וידאו עם הנכדים והנכדות. ואפילו יש בתנור ספר פרוזה שעוסק בקורונה ובגירוש מגוש קטיף גם יחד. אכן, אין מה לומר – בזכות נוכחותה הבוטה והדביקית של מיס קורונה אני מבריקה יותר מאי פעם.