לוקחים ללב

השיעור באמונה ובענווה שלמדתי מחני וינרוט * למען בריאותם הנפשית: רופאים צריכים להזדהות עם החולים, אבל גם לשמור מרחק

פורסם בתוך בשבע |  ו' בשבט תשע"ז 02/02/17

עולם הפוך ראיתי. יש לידות שמתרחשות בסלון ביתי מרהיב עין ושופע חום בבני ברק. לא לידת בית טיפוסית, לידה של ספר.

חני וינרוט מלקטת בעזרתו של ישראל מאיר, בנה ברוך הכישרונות (כמו שאר ילדיה) של חברתי היקרה הרבנית זיווה מאיר, פרקים בנושא אמונה וביטחון. רופא בשר ודם ישאג – מי לא יירא? חני. היא סלב בעקבות מחלת הסרטן שבה לקתה. בתעצומות נפש ובהרבה חוש הומור היא מלמדת אותנו, הרופאים, שלא אנחנו רופאי כל בשר, ורק ריבונו של עולם יפליא לעשות. מדי יום אני מעלעלת בפרק מהספר, ושואפת לריאותיי מנות גדושות של אמונה שלמה וצלולה.

איקס על הניתוח

לחני צפו שחורות. הרופאים הסתכלו עליה עם מבט פסימי בעיניים. אבל יש גם רופאים מסוג אחר. היה זה יום חורפי, אפלולי. אני נכנסת עם אמי למרפאתו של אורתופד ירא שמיים בשערי צדק, איש יקר וצנוע, ומבקשת שיחליט האם לחדש את עדנת הברכיים שלה כקדם בעזרת ניתוח. קשה לה ללכת, והיא סובלת מכאבים. הצעדים המהוססים במגפיים אפורים ואנחות הכאב של אמי, הכריעו: הולכים לקראת ניתוח בעוד כמה חודשים.

בוקר קיצי, והשמש מאירה לנו פנים. אני מלווה שוב את אמי, הפעם בשמלה קיצית וכובע אדום וסנדלים, לבדיקה טרום ניתוחית. כעת אמי צועדת צעדים מהוססים בסנדלים אדומות, וחיוך אדום על שפתיה. פה התגלתה ענוותנותו המופלאה של האורתופד. הוא הביט, הרהר רגע, וסימן איקס על טופס הטרום-ניתוח. ואז פנה לאמי בעיניים טובות, מחייכות: "גברת, את נראית נהדר. מתפקדת בינתיים בצורה טובה. לניתוח יש גם סיכונים. בואי נדחה את הניתוח לעוד כמה שנים". ואכן, ברבות השנים, אחרי ששיער השיבה תבע נוכחות על ראשה, אמי נותחה בברכיה – בעתו ובזמנו.

אמי ז"ל נפטרה לפני שנים אחדות. אולי אם הייתה זוכה להזקין יותר, הייתה נהנית מתוצאותיו של מחקר חדש על תיקון סחוס. המחקר בדק יותר ממאה איש ואישה שסבלו משחיקת סחוס בברכיים, בדיוק מה שהיה לה. החוקרים השתמשו בפטנט חדש לתיקון הסחוס בעזרת רקמה עצמית. את תאי המטופל עצמו הם שמו בממברנת קולגן נספגת שמקורה בחזיר, והיא הושתלה על ידי המנתח באזור הפגוע. תוצאות הניתוח זהות לניתוח הקלאסי, והחומר הטבעי מונע תופעות לוואי וסיבוכים, ושרידותו ארוכת טווח. במחשבה שנייה, ייתכן מאוד שאמי הייתה מוותרת על התענוג של ברך מתוצרת הבהמה ההיא, ה"דבר אחר", גם במחיר של סבל יומיומי…

אמפתיה שוחקת

גם אבי יכול היה ליהנות מהטכנולוגיה הרפואית החדשה אם היה זוכה לאריכות ימים. אבי ז"ל נפטר מהתקף לב פתאומי בערב שבת חנוכה לפני שסיים את העשור השישי של חייו. הלב דמם באחת. ייתכן שאכזבתו המרה ממנחם בגין, אותו העריץ, על כך שנתן יד להסכם קמפ דיוויד, הכריעה את לבו. הקוצב שהושתל בלבו שנים ספורות קודם, עצר מלכת.

והנה, בשנה שעברה חוקרים פיתחו לראשונה תאי קוצב מתפקדים העשויים מתאי גזע אנושיים. תאים אלו הושתלו בלבבות של חולדות ותפקדו כמו קוצב ביולוגי. ההערכה היא שקוצב כזה יחזיק מעמד לכל אורך חיי המטופל. כעת יתחיל מחקר קליני בניסיון ליצור תאי קוצב אנושיים להשתלה בבני אדם. לזה לא זכה אבי. אבל הוא שבע רוב נחת מלימודי הרפואה של בתו הבכורה, ושמח בכל לבו על חוכמת האדם שמשכללת את עולמו של הבורא.

אבל אבא לא חווה את חוויית המטפל. להיות מטפל זה להכתיף את הצער והכאב של המטופל. זה להושיט עוגן בים הסוער, לעלות על האנייה ולהרגיש את הגלים השוצפים – וזה מתיש. שלושים שנות טיפול חורצות את רישומן במצח קמוט וכתף שמוטה, לילות לבנים וצביטות בלב. ואכן, רופאים רבים נוטשים את המערכה ולא ממשיכים זמן רב במקצועם. אולם קיימים הבדלים בין קבוצות רופאים בעניין זה: מחקר בסקוטלנד מצא שרופאים שמזדהים יותר מדי עם הכאב של המטופלים חווים שחיקה מוגברת בעבודתם. הצעת החוקרים היא ללמוד כלים של יצירת אמפתיה, שיאפשרו לתת סיוע מכל הלב – בלי הזדהות אישית לוחצת עם המטופל.

תיאום כוונות

מול חום הלב ניצב חום ארצנו. לעתים אני שואלת את עצמי למה ריבונו של עולם הטביע באווירה של ארץ ישראל תכונה של חום קיצי מהביל? אני רואה מול עיניי כחום היום רגליים הריוניות נפוחות מדדות בתוך שרוולי לחץ, בנים בחאקי על המשמרת בחולות עזה הבוערים מייחלים לצינה מרעננת, וחקלאי אדמוני חורש בשדות זהובים והזיעה נוטפת. האם לא יכול היה ריבונו של עולם לתפור לנו ארץ שתהיה יותר נוחה למידותינו? אין ספק שהכול מכוון. אך הוא ברא לנו ארץ אהובה וחמה, ועמה גם תבלין. חוקרים הצליחו לייצר בד ייחודי מפולימר פלסטי אשר ביכולתו לקרר את הגוף המהביל, וכך הוא עשוי להפחית את הצורך במזגנים, ואת תדירות הפסקות החשמל המרובות בעקבות השימוש המאסיבי בהם בימי הקיץ החמים.

ולסיום, העיקר הכוונה, ואמנם הכול מכוון מלמעלה, אך לפעמים גם אנחנו נדרשים לתאם כוונות. הרב סבתו הפגיש אותי בספרו עם המושג תיאום כוונות. למי שטרם התענג על הספר, מדובר בהכנסת מכשיר לקנה התותח ובדיקה מול מטרה רחוקה כדי לוודא שהכוונת של התותחן מתואמת לזווית של התותח. אולם במציאות של קרב, אין לכך זמן. אז ישנו תיאום כוונות קרבי: מחפשים מטרה מתאימה ומכוונים אליה ויורים פגז אמיתי, עוקבים אחר מסלול הפגז, ולפי זה מתאמים את הכוונות של התותחן. ואני מכירה תיאום כוונות קרבי מסוג אחר, ממש כמו בטנקים: האישה יכולה להידרש שוב ושוב לשאלה האם היריון נוסף מתאים לכוונות שלה או לא. ואולי יותר נכון פשוט לפשוט יד ולקבל את השפע, ואז במוחש מתגלים כוחות המותאמים להפליא למשימת האימהות.