מה נשאר לנו

אני כל כך שמחה שלא נולדתי אל תוך דורו של משיח.  היום אני פוגשת[i], נערות ונשים  שהן שופעות מודעות עצמית,  וזה מצויין. אבל אני חוששת שאם הייתי מקשיבה לקולות המודחקות של הנפש המבקשת מרחב אישי נינוח , לא הייתי רופאה היום. ואולי גם לא הייתי זוכה להקים משפחה ברוכה. אכן, מוסיפה דעת, מוסיפה מכאוב.

באמת  שקעתי אל תוך מסלול סופר-תובעני והתמחות עוד יותר תובענית. ברפואת נשים, הרי, אין יום ואין לילה. שבתות וחגים ביליתי ללא המשפחה, הייתי מדליקה נרות בחדר לידה כשהגעגוע צורב עד דק. והתורנות הזאת נמשכת כ-60  שעות- מיום ששי בבוקר ועד יום ראשון בערב- ברציפות, כי אני גרה מחוץ לתחום שבת ולא יכולה לחזור הביתה.

יצאתי אז יום יום עם בקיעת השחר, שמיכת הפוך עוד הפוכה, מניקה ילד רדום, טופחת על לחיים חמימות ומנשקת לראשים מנומנמים,  מזנקת החוצה  מטפסת על גשר שעולה לכביש אחד. נאחזת עם בטני ההריונית באבני הגשר וממתינה לטרמפ עם אחד מהרופאים הבכירים לשערי צדק. נכנסת , מתנשפת, לישיבת הרופאים שמתחילה בשעה 7.30 בדיוק, ומחכה ל'שטיפה' היומית- למה איחרת.

ולאחר יום מתיש, נסיעה חזור באוטובוסים ובטרמפים, לבית עם ילדים שמצפים לאימא, שהיא כל כך עייפה שרק את המיטה היא מבקשת. חד גדיא חד גדיא.

ואולי- לא היו הדברים מעולם.  כעת, זה נראה כל כך רחוק. על מה אני מדברת? על עבר שחלף עם הרוח. ומה נותר? מרפאה וירטואלית, הרצאות וירטואליות, והמון זמן להתבוננות.

מה שנשאר- הוא המשפחה ,שזכינו לבנות, בסייעתא דשמייא.

וכעת, כשיש לי ארבעה רווקים בבית, והם חברים טובים, והם אף פעם לא לבד, ויש את הנשואים שמהווים כתובת תמיד, ואם אחד עסוק בלהחליף טיטול, אז אחותו פנויה לשחנש כי הילדים בדיוק נרדמו.

וזה נפלא.

ויש לי אותם. ועם כל הדאגות- זה בבידוד, השני מאושפז עם הנכד שלי, השלישי- מטייל בגבעות וממש לא סופר את ההנחיות משרד הבריאות, הרביעי מתעטש ומעלה את מד הלחץ שלי מידית.