admin
מיכל היא אישה צעירה שפנתה אלי היום, ארבעה חדשים לאחר לידה רגילה של בת מתוקה, אמונה
שמה [ אני נוהגת לכתוב את שמות התינוקות הנולדים בגיליון הרפואי- זה צובע את הביקור בצבעים
אינטימיים יותר…]. מיכל מאושרת עד הגג. הלידה היתה נהדרת. האפידורל פעל את פועליו. התפרים
היו מועטים וחיש עברה אי-הנוחות. היא הפסיקה להניק כי היא רוצה שוב לחוות הבאת חיים לעולם.
אני רוצה משפחה גדולה. ואני כבר מתרגשת לקראת ההיריון הבא. האם אני בסדר, דוקטור? זה לא
מוגזם קצת?
אני בדיוק נזכרת בנסיעה שלי אתמול לקבר רחל עם חברה יקרה. זהו המקום בו נפגשים עם אמא,
שופכים כמים את לבנו נוכח החיבוק האימהי האולטימטיבי. והיא , אמא רחל, מכילה את כל
הדמעות, היא אוספת את כולן אל תוך נאוד לאומי של אומה המתגעגעת ללב של אמא רחל.
ונדמה לי שלב של אימא פועם בפעימה לא סדירה , מן פרפור כזה, כי הוא מקפץ מלב אל לב,
כשהשריר מתרחב ומתמתח ונהיה היפרטרופי והשמחה מבעבעת בתוך המכל המתרחב.
ואני מהרהרת לי איזה מפעל גדול זה הקמת משפחה. פס היצור ממשיך להתגלגל במשך שנים
ארוכות, דורי דורות, ואת מטביעה את חותמך בכל אחד ואחד מצאצאייך. כמה זכות. וכמה אחריות.