admin
רעות ורוני יוצאים למסע. האמת היא שאחד מכל עשר זוגות מצטרף מדי פעם למסלול שהם יצאו אליו.
הדרך רצופה אתגרים. לא לפזול ימינה ושמאלה. לדבוק במטרה.
ומה עושים עם הלחץ החברתי? כמעט מדי שבוע מתקיימים בישוב ברית מילה או קידוש להולדת הבת או טקס פדיון הבן.
כל השבילים מלאים בעגלות עם תינוקות עגלגלים עטופים היטב.
עוד בטן הריונית מבצבצת לפתע מתחת למעיל של אחת השכנות. הייתכן ושכחו אותנו בתור?…
ואז מתמלאים בני הזוג ברגשי אשמה, קצת קנאה, בתוספת תחושת ריקנות והרגשה של כישלון. איך מגייסים כוחות לצלוח בטוב את הדרך? מביטים קדימה. דבקים במטרה הנעלה שלשמה יצאנו לדרך. ונגאלים.
אך לעיתים הזוטות הטכניים מוסיפות חטא על פשע. הטיפול ההורמונלי שרעות מקבלת זוקק מעקב של בדיקת על-קול [אולטרסאונד] ובדיקות דם במעבדת הקופה מידי יומיים. זה עלול להימשך גם שבועיים. וכך בכל מחזור.
מעבר לתסכול הכרוך בשיתוף של כל כך הרבה גורמים חיצוניים במעגל האינטימי של הזוג [הרוקח שמנפיק את הזריקות, האחות שנוטלת את הדם, הטכנאית שמבצעת את בדיקת האולטרסאונד, הרופאה שאחראית על התוכנית],
ישנם אילוצים טכניים שיכולים להוציא את האדם מדעתו: להזריק מדי ערב, לדאוג שיש מרשם [וגם מספיק כסף!] לרכישת עוד זריקות [בבית המרקחת בישוב אין במלאי – רוני יצטרך לנסוע לחפש בעיר לאחר העבודה], להשכים עם בוקר לנטילת הדמים על ידי האחות המסורה של הישוב,לאחר לעבודה (שנינו!) מדי יומיים, כי צריך להגיע למכון האולטרסאונד המרוחק עם הרכב, להיות זמינה בשעות העבודה לתשובת הרופאה ולהוראות חדשות, ולחזור הביתה עם חיוך רחב כדי שהשכנות לא תרחמנה עלי…
ואז מגיעה הבשורה: הזוג בפלר מעמותת אדו"ה שהזמינו אותנו לכמה ערבים מפנקים בירושלים, חשו שהקושי הטכני המיותר הזה חייב לבוא על פתרונו, והרימו את הכפפה – מעתה נוכל לצמצם את הנסיעות המרוחקות, לבצע אולטרסאונד על הבוקר ומשם – לזנק ישר למשימות היום, להגיע לעבודה בזמן, בלי תירוצים או התנצלויות.
כמה זה חשוב… להקל על שגרת היום…. להוסיף לחגור שלנו קורטוב של נשמה…