adminזהות היא מרכיב קיומי. לפני שנים ראיתי את 'נשמה של ילד', סרט של האחים גרובייס על ילדי תימן החטופים. הגיבור הוא שופט שעוסק בדיני משפחה ובתיקי אימוץ, ואנחנו פוגשים אותו כשהוא מנסה להוציא ילד חרדי מרשות הוריו עקב צפיפות בבית.
האב המסכן מתחנן וטוען שאם יש מקום בלב יש גם מקום בבית. פתאום נקרא השופט למיטת חוליו של אביו, שמבקש להיפרד ממנו לפני שהוא מובא למנוחת עולמים. אביו הגוסס מגלה לו סוד: בגיל צעיר הוא אומץ. הגילוי מטלטל את הגיבור והוא מתחיל במסע חיפוש אחר מוצאו.
אחרי נבירה קדחתנית בתיקי אימוץ הוא מאתר את בית המוצא שלו ומגיע אליו בדיוק באמצע השבעה על אביו. הגיבור עובר תהליך שבו הוא מפנים את החשיבות של משפחת המוצא כנדבך קיומי בעיצוב הזהות האישית של הילד. זה משפיע כמובן על פסק הדין בעניינו של הילד החרדי.
בוועדה לחקיקת חוק הביציות הופיעו לפנינו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שהשתתפו בדיון על הצורך באנונימיות של התורמת. הם הציגו לפנינו מחקרים המצביעים על כך שילד צריך זהות וילד צריך לדעת מי הם הוריו וילד צריך שני הורים.
זהות היא דבר קיומי. התקופה הפוסטמודרנית לעיתים תולשת כל זכר לזהויות של האדם – המגדריות, המשפחתיות, הלאומיות, הדתיות. דבר זה מנשל את האדם מכל נכסיו הגנאולוגיים. כשהילד מחובר לשורשיו הוא מרגיש שייכות, הוא מרגיש בטוח, ותחושת הביטחון הזאת תלווה אותו לכל מקום. התחושה שהוא שייך למשהו גדול.
מהרמ"א ועד רבי זושא. הקורונה העניקה לי הצצה אל שורשיי. רחל סילבצקי, בת דודתי היקרה מצד אמי, ובנה הרב אבי מישיבת מרכז הרב, שהם צאצאים לסבא המשותף לנו, העבירו לנו שיחה עם תרשים עץ המשפחה של אבות אבותינו המשותפים.
לסב סבי היו שישה עשר ילדים, רובם נספו בשואה. הוא היה צאצא ישיר של הרמ"א, הש"ך והמהרש"א, ומהצד השני – של רבי זושא והבעל שם טוב. מיקס נפלא. הקשבתי בקשב רב והתרגשתי עד דמעות. למרות גילי המופלג, ולמרות שידעתי את כל זה היטב, הרגשתי שאני זוקפת צוואר ומתחברת לאילנות גבוהים שמגביהים את הנפש.
טוב לדעת מאין באת, כשאבות אבותיך הצדיקים סוככים עליך. ואולי זאת המשמעות של דברי שלמה המלך "חוסך שבטו שונא בנו" – חשוב לתת את תחושת הביטחון הזאת לצאצאים. אתם חלק משבט, משרשרת הדורות, וכל אחד הוא חוליה בשרשרת עתיקה ויקרה. ולכן אסור לשתוק, חייבים לספר.
על משפחתו של אבי זכיתי לשמוע מעט מאוד. הוא נולד ברוסיה בראשית המהפכה הקומוניסטית. כילד הוא ספג מהוריו את התחושה שיש תקווה באוויר. אחרי שנים ארוכות של שלטון הצאר, תקופה חדשה נפתחה. "עולם ישן עדי יסוד נחריבה, עולם חדש נקימה" – האנטישמיות תיעלם ויהיה שלום.
זה לא קרה, ובנס הצליחו סבי וסבתי לברוח עם משפחתם מרוסיה בטרם שקעו בגן העדן הסוציאליסטי. הם הגיעו לארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. קרובי משפחה רבים נשארו ברוסיה, ובמשך שנים המשיכו הוריו לשלוח להם חבילות עם בגדים ודברי מאכל, עד שהתברר שהחבילות לא מגיעות ליעדן וגם הקשר הזה ניתק.
מותו של החלל הראשון. יש אנשים שיודעים מעט מאוד על משפחת מוצאם. בעצם, יש שכבת גיל שלמה, בני גילי, שגדלה אל תוך סבך ערפילי סביב כל מה שחוו הוריהם בשואה הארורה. אסור לדבר. העצבים חשופים. זה כאב בלתי נסבל.
חברתי הטובה גדלה להורים ניצולי שואה. היא למדה לא לשאול שאלות על התקופה ההיא, אבל הייתה בה כמיהה עצומה להכיר. לשמוע. לחוות קצת ממה שעבר על אביה ועל משפחתו. והנה לפני שבוע היא קיבלה הזדמנות להציץ קצת מעבר לפרגוד, כשבן דודה הובא לקבורה בהר הרצל והוכר כחלל הראשון של חיל הצנחנים.
"ברוך דיין האמת", אמרו החברים לצוות האימונים לאחר שהוא נהרג מפליטת כדור. טמנו אותו באדמת צ'כיה ומיד המשיכו באימונים ובהכנות לעלייה לארץ. מקימים עכשיו מדינה, אין זמן להתאבל. זהו סיפורו של מרטין דוידוביץ' שנולד בצ'כיה, שרד את מחנות אושוויץ, ולאחר המלחמה חזר לצ'כיה והתנדב לבריגדה הצ'כית, שנועדה להכשיר יהודים לשירות צבאי בישראל. מפקד הקורס היה חיים גורי, משורר דור תש"ח.
כחודש לאחר תחילת ההכשרה, במסגרת תרגיל, נפלט כדור ודוידוביץ' נהרג במקום. הוא נקבר בבית קברות אזרחי בפראג כשעל קברו מגן דוד, ולמעשה נשכח. חיים גורי כתב על כך בספרו 'עד עלות השחר': "לא מרפה ממני דמותו של צעיר משלנו, מרטין, שנהרג מכדורו של מדריך צ'כי". בני המשפחה סירבו לשכוח, והוא הוכר בשנת תשס"א כחלל צה"ל. על קברו בפראג ניצבו שני דגלי ישראל קטנים עם סרט שחור, אך העלאת עצמותיו לארץ התמהמהה.
בשבוע שעבר הועבר ארונו במטוס ישראלי שאותו הטיס אחד מקרובי משפחתו, והוא הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. כך הצטרף מרטין אל שני אישים שעצמותיהם הועלו ארצה במיוחד כדי להיקבר בהר הזה: הרצל וז'בוטינסקי. כבוד גדול. כאב גדול.
נשיקה לאספלט. השבוע העברתי שיחה לשישים תלמידי כיתה ד' בבית הספר שיבולים במודיעין. הזמינו אותי לדבר על העלייה לארץ. קצת חששתי. איך אני נכנסת לראשה של ילדה בת תשע? חשבתי על נכדותיי בנות אותו הגיל ובעצם דיברתי אליהן.
ישבנו על כיסאות נמוכים במגרש בית הספר וסיפרתי בהתרגשות על הבית הפשוט, על חדר הילדים שבו ישנו שבעה ילדים, כי עוד מעט עולים לארץ ישראל, על הכמיהה שלי כילדה לעלות ארצה, על החוויות שלי כעולה חדשה ועל ההתרגשות מכך שכולם מסביב מדברים עברית. באבחה של רגע נישקתי אל מול עיניהם המשתאות את האספלט הלוהט ברחבה של המגרש.
הם שאלו המון שאלות וסיפרו על ארצות המוצא של הסבים. ואז קמה תלמידה חדת מבט והפתיעה אותי: "אבל למה עלית? בשביל מה?". אז הבנתי שזה סיפור של שורשים ואני חייבת לספר אותו. אי אפשר לדלג על הסיפור, גם אם אני לא רוצה להיות חשודה במיסיונריות. השבתי לה בפשטות: אבא ואמא קבורים פה. זאת האדמה שעליה דרכו אבותינו ועליה חלמו במשך דורות. ואת ואני וכל תלמידי כיתה ד' של בית ספר שיבולים – כולנו חוליות בשרשרת ארוכה.
והרגשתי, מתוך הזיק בעיניה, שהמנגינה לעולם נמשכת.