ניהול סיכונים

בסוף פרשת ויצא מחליט יעקב לעשות מעשה ולברוח מ׳שדה ארם׳ עם כל המחנה הגדול שאיתו, ארבעת נשיו ואחד עשר בניו, בתו, עבדיו, שפחותיו, גמליו, חמוריו, צאנו וכל רכושו, מחנה גדול וכבד.
הוא צריך לעבור מאות קילומטרים כדי להגיע לארץ כנען, והוא לוקח סיכון – ייתכן שלבן ירים ידיים מראש, יאמר ‘ברוך שפטרנו׳, ויעזוב אותו בשקט, אך אולי לא? האם הוא לא לוקח סיכון יותר מדי גדול?
התשובה ברורה: אחרי ההבטחה של ה׳ בחלום שהוא צריך לחזור לארץ כנען, הוא יגיע בשלום ושם תהיה לו ברכה והצלחה – ממה יש לו לחשוש? לעשות בדיוק מה שה׳ ציווה אינו ‘נטילת סיכון׳.
אם כן למה יעקב מנסה לברוח דווקא כשלבן נמצא במרחק של שלושה ימי הליכה עם צאנו?

התשובה פשוטה: אין שום סתירה בין בטחון לבין השתדלות. במשך כל ההיסטוריה של עם ישראל, הביטחון בה׳ וההשתדלות לעשות מעשה משולבים זה בזה.
אנחנו עושים את שלנו, והקב״ה עושה את שלו. וכך גם בהמשך דרכו של יעקב: ברגע שהוא ניצל מצרת לבן שחוזר לארצו בסוף הפרשה הקודמת – הוא כבר מתכנן את ‘ניהול הסיכונים׳ של הצרה הבאה בתור: אחיו-אויבו עשו, שמחכה לו כבר שנים כדי ‘לסגור איתו את החשבון׳.

יעקב שולח מלאכים עם הוראות מפורטות, וכשהם חוזרים עם תשובה לא ברורה, הוא מכין את עצמו לכל האפשרויות בחריצות ובחכמה. הוא מכין דורון כדי למנוע מלחמה, מכין שתי מחנות למקרה של מלחמה ומכין את עצמו גם לתפילה.
כל החיים שלנו מלאים בריקוד שבין השתדלות לביטחון. עד כמה להתאמץ עבור הפרנסה, ומתי להחליט שמספיק. עד כמה לשמור על תזונה בריאה ומתי להרפות מהסתגפות? וכן על זו הדרך. הכל שאלה של איזונים.

פורסם בגילוי דעת לפרשת וישלח תשפ"ב