עונש שהוא כפרה

פעמים רבות חשבתי על הרוצח בשגגה. יתכן מאד שאנחנו בחיי היום יום שלנו, כנהגים על הכביש, למשל, עלולים להיקלע לסיטואציה דומה. תוך רגע, חייו משתנים מהקצה לקצה. ריבונו של עולם תופר לו “עונש״ מיוחד, על פי מידותיו: עליו לעבור דירה לאחת מערי הלויים שנקבעו כערי מקלט, ואסור לו לעזוב את שטח העיר עד מות הכהן הגדול. מכך אנחנו מבינים שלא מדובר על עונש במובן המקובל של המילה, אלא על עונש רוחני. כשאדם נתקל תקלה חמורה זו של נטילת חיים בשגגה, שבה הוא אשם במידה מסוימת, הדבר גורם לפגיעה במצב הרוחני של עם ישראל, כמו אפקט הפרפר. ולכן עליו ועל משפחתו, ואם הוא רב, גם על תלמידיו, לשנות את אורח חייהם באחת. מהרגע לרגע הם צריכים לעזוב את הכול, חברה ועבודה ומשפחה והרגלים, ולפתוח דף חדש במקום אחר מוקף בלויים, אנשי התורה שבעם ישראל.

התקווה היא שהרמה הרוחנית של הרוצח ושל סביבתו תעלה בעקבות המפגש הזה, ושהשינוי יוסיף קדושה בעם. אולם ברגע שגם אצל שבט הלויים קורה זעזוע רוחני משמעותי, עם מות הכהן הגדול שהוא ראש שבט לוי, יש מקום לפתוח דף חדש בכל ענייני הכפרה וטהרת הנפש, ולכן אז יוכל הרוצח בשגגה לשוב לביתו. הגלות היא גם כפרה וגם הצלה מידיו של גואל הדם, ורק באופן שניוני היא מהווה גם עונש. למעשה ברור שהעונש הזה מאוד אפקטיבי, נתאר לעצמנו שכל מי שפגע ביהודי בתאונה והרגו, צריך מיד לארוז את חפציו ולעבור דירה מידית למקום אחר ואסור לו לצאת מאותו מקום. אין לי ספק שהדבר היה גורם לאנשים להיזהר יותר בדרכים, על אף שעצם הצורך בזהירות כבר ידוע לכולם. השילוב המיוחד הזה בין עונש וכפרה והגנה וחינוך, שנכון גם במצווה זו וגם במצוות אחרות בסגנונות שונים, הוא מנפלאות תורתנו הקדושה.