עושים זום לרווקות

חתונה בריח מדורות. לפני תריסר שנים, בשטח פתוח מול ביתנו ביישוב נוף איילון, הסתובבו במשך שבועות שלמים קבוצות בני נוער, סוחבים כיסאות שבורים, דלתות של ארונות, קרשים וענפים מכל הסוגים, ודנים דיונים הלכתיים סביב גזל הגזם של השכנים.

אחת מהתאומות שלנו עמדה להתחתן בליל ל"ג בעומר בישיבת שעלבים הסמוכה. שמלת הכלה הפשוטה שבחרה מגמ"ח הלמה את יופייה, אך לכול התלווה כשושבין ניחוח המדורות הכבד. זה השתלב נפלא עם האפר של גוש קטיף על ראש החתן. אבל השנה כל זה נקטע. השדות מיותמים מקולותיהם מלאי המרץ של בני הנעורים התרים אחר חומרי בעירה למדורות, וחתנים וכלות מחפשים מרחבים פתוחים להינשא בהם.

העולם עומד על הראש. בתחומים רבים מיס קורונה קטעה באחת את חוטי הרציפות שבחיינו, והקטיעה הזו מטלטלת אותנו, וגם את ילדינו. הקטנים אומנם פחות נפגעים, שמחים שיש להם גם עכשיו נוכחות הורית, גם אם היא לא תמיד מורכבת מזמן איכות. אבל מה עם הגדולים? לדעתי, אין זה מקרה שאך לפני שבועות ספורים עלו לרשת כתבות על זעקת הרווקים, על בדידותם, על הקושי ב'שמירת נגיעה'.

הפולמוסים שהתפתחו סביב הנושא העמיקו את ההבנה למורכבות הבוקעת מבין המילים. והנה, זמן לא רב אחר כך הגיעה מיס קורונה, והרחיקה לכת עם הגזרות שלה. איסור נגיעה מתרחב ופושט רגליים וידיים מורחקות. בימים אלו כולנו מדייקים את המגע, אומדים את הקשר הנכון עם האדם שעומד מולנו לפי הקרבה שלו אלינו, והמגע המקרב שמור לתא המשפחתי החמים שלנו. חוץ מהרווק המבוגר. הוא נשאר בבדידותו.

המגפה המערבית – בדידות. מחקרים עדכניים מתחומי מדעי המוח והפסיכולוגיה החברתית שופכים אור על סוגיות מרכזיות הקשורות ליחסים בינאישיים, אהבה ואינטימיות. הם מאפשרים התערבויות קליניות כדי לקדם מערכות יחסים בריאות ויציבות לאורך זמן. לפי דברי החוקרים, הקושי שיש בימינו בשימור מערכות ארוכות טווח נובע מכך שהציפיות גבוהות יותר והאתגרים רבים יותר, ובעקבות כך הבדידות הופכת להיות מגפה בחברה המערבית, אולי מסוכנת יותר ממיס קורונה, שתורמת באדיבותה להעצמת הבדידות שבעתיים.

אבל אפשר להיות יצירתיים. התקופה הזו הולידה יצירתיות שלא הייתה כדוגמתה, בכל תחום – מעיצוב מסכות על פי צו האופנה, ועד הרצאות זום על תספורת בשיטת עשה זאת בעצמך. ואפשר גם לצאת לדייטים בזום.

אפשר לחלק את הדייטים לשני שלבים: שלב א – מפגש דרך הזום, שיאפשר להתחבר למילים, לקול, למקצב ולתוכן. בשלב הזה אפשר לראות את הארת הפנים ואת הטוב שבעיניים. בדייט שלב ב תתקיים הפגישה פנים אל פנים, שתגיע לאחר שלב של ציפייה. אבל כעת המפגש יהיה נקי יותר, אולי כמו שהיה פעם, כשקיבלנו מכתב מאדם אהוב שייחלנו לו זמן רב. אז ליטפנו את המעטפה, התבוננו ארוכות בצורת הבול, ובלב מתפקע מאושר פתחנו את תיבת האוצר הפרטית שלנו. בלענו את האותיות אל תוך ליבנו, והתרגשנו עד כלות מכל מילה ומילה. אני מאמינה שעם דחיפה קטנה, הסטארטאפ הזה, באדיבות מיס קורונה, יצליח ובגדול. בקיץ הזה נראה כלות בלבן וחתנים ששים מחופתם, גם אם זה עדיין יהיה טקס קטן וצנוע.

הכול במאה. חשבתי על החתן והכלה של עידן הקורונה. סוף סוף הם משוחררים מלרַצות את הצלם ואת קהל המוזמנים, את החברות והחברים, את המשפחה המורחבת. אני שלך ואת שלי. ליל כלולות שפוי, שבו חוזרים הביתה ללא סחרחורת וטרפת של עייפות ושלל מתנות שצריך לסדר. רק היא והוא וריבונו של עולם. כרופאה המטפלת בתחום, אני ממליצה על חתונות בסגנון קורונה מלכתחילה.

והנה, נובטת יוזמה חדשה של ארגון 'שוברות שוויון' – מיזם חתונות המאה. הפנים היפות של חתן וכלה המתחתנים בפשטות, מעוררים את הצורך למנף את החתונה העממית, הפשוטה והמשפחתית הזאת. למה מאה? עד מאה מוזמנים, מחיר מנה עד מאה שקל כולל הכול, ומעורבות קהילתית. החתן והכלה עוברים בין שכונות ומקבלים ברכת שכנים. ממש כמו פעם.

הרב מנחם בורשטיין מבקש שוב ושוב שנחזור לחתונות של פעם, עם כוסית יין ל'לחיים' וחתיכת עוגת לעקעך לברכת מזונות, והרבה שמחה בלב. ואני מסכימה איתו. החתונה שלנו לא הייתה רחוקה מזה. היו מיץ פטל, פירות ועוגות, וגם זה נגמר עוד לפני החופה. התחתנו בחצר של ישיבת הר עציון, ממש צמוד להיכל הישיבה. את שמלת הכלה שאלתי מגמ"ח שהיה ממוקם מול שערי צדק הישן. זה עלה לי חמש לירות. הצלם היה שכן. את ההזמנות כתבנו בכתב יד. ולא הייתה שמחה גדולה מזו.

בכל מקרה, כדאי להבהיר למיס קורונה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שהיא לא עומדת לנצח בקרב על המשפחה. ממש לא. עם ישראל ינצח בעזרת ה' גם הפעם.