צעדים ראשונים והדיכאון של יום ראשון

אתם מכירים את ההרגשה של החייל הטרי שצריך ביום ראשון בבוקר להיפרד מהבית המפנק אחרי שבת מנוחה ושמחה… הילד במדי הזית מתקשה להעמיס עליו את הציוד בפתחו של שבוע חדש העמוס אף הוא באימונים מפרכים, הרחק מחיקו החם של הבית.

אבל זה נכון כמעט לכולנו, ולבטח אצל שומרי השבת שבינינו. החמה מראש האילנות נסתלקה, ושמיכה של נחת יורדת משמי מרומים לכסות על כל תעלולי היומיום. השעון הביולוגי מסב את מסלולו למידותיה של השבת, ומלכת השינה פורסת את קסמה על כל בני הבית. ובצאת המלכה – אנחנו מבקשים לאחוז עוד קצת בשולי גלימתה של הנשמה היתרה.

וכמו סינדרלה, נשארת אתנו רק הנעל למזכרת, עד לשבוע הבא. בארצות הברית, אגב, זה קורה כמובן ביום שני, ובוצעו מחקרים נרחבים על התופעה ועל משמעותה. מתברר שנשים סובלות פי שתיים מהתופעה מאשר גברים. יש מחקרים הטוענים שזה קשור למנגנון עיבוד הרגשות במח השונה בין המינים.

ובראש חודש אלול, של יום ראשון, על אחת כמה וכמה. אבל רק לכאורה.. כי כאשר מדובר בצעדים ראשונים, נדמה כי הדיכאון מתחלף בהתרגשות, שבוקעת ממעמקי לילה לבן של ציפייה. 

כל צעד ראשון הוא מרגש. הצעד הראשון של הפעוט שעד כה התנועע רק על גחונו. צעד חתן הפוסע לקראת בחירת ליבו, וההינומה המורמת אוגרת כל כך הרבה ציפיות בתוך כפליה. הצעד הראשון אל תוך חדר הלידה, כשהמוסיקה המשכרת של המוניטור העוברי מתנגנת ברקע.

ויש את הצעד הראשון של ילדה סמוקה עם תיק גב מבריק, עוד מנוילן בחלקו, אצבעותיה השמנמנות מלופפות בכף ידה המיוזעת של אמה, המתרגשת לא פחות. הן נעצרות שניהן בעיניים גדולות לפני הדלת , ועליה שלט: שלום כתה א'. הצעד הראשון לקראת הכניסה לישיבה התיכונית, הם מעמיסים יחדיו את החבילות , ותיכף יוצאים לכיוון הפנימייה הרחוקה באחד מיושבי יו"ש.

הוא נזכר בעוד חפץ אהוב, אולי תמונה משפחתית, ממלא שקית עם נשנושים שממתינים לו במטבח, ניגש לחדר, ומלכסן מבט אחרון אל עבר המיטה האהובה שתישאר זנוחה למשך שבועיים לפחות, עד השבת החופשית הראשונה.

היום יש לי סיבה למסיבה. לא אחת. המון מסיבות יחדיו. כמה מנכדיי נכנסים למעון, אחרים לפעוטון, לגן ולגן חובה. העולים לכתה א' התכבדו בתיק שהם בחרו, באדיבות סבא וסבתא, מסורת של שנים, ובו יישאו את תפילותינו לברכה והצלחה בכל פסיעה ופסיעה. ויש נכדה שהפכה פתאום ל'אולפניסטית', ונדמה שרק אתמול היא נולדה. ושני נכדים שהפכו לבחורי ישיבה בן יום, בכניסתם לחטיבה חדשה, מרוגשים.

ויש לנו בנות ובנים, כלות וחתנים, ששה במספר, שזכו לעסוק בחינוך, ופותחים את דלת הכיתה ואוספים בחום ליבם את תלמידיהם החדשים. ובת הזקונים שמתחילה שירות לאומי במסגרת חדשה של 'הדרת', וחתן שמתחיל ללמד בישיבה חדשה בשומרון.

אבל הצעד הכי נוכח בחווייתי כמגה-אמא וסבתא הוא של המיז'יניק שלנו, בן ה-17, שמתחיל את דרכו בישיבה הגבוהה. זאת לא עוד התחלה. בעצם, כעת הוא סולל לו מסלול חיים. הוא לראשונה בוחר בתורה, מבקש לצלול לתוך ים שאין לו סוף, לעומקה ולרוחבה. עד עכשיו, המסגרת הצניחה את סדר יומו ואת התכנים שיעסוק בהם. לא עוד. מהיום, הוא יוצא לדרך אבות, מידבק בעפר רגליהם של רבנים יקרים וצדיקים בישיבת בית אל הקדושה, ובוחר בכל רגע מחדש.

עבורי, מתוך בליל ההתחלות והטלפונים והברכות לילדים ולנכדים שפוסעים היום צעד ראשון, זהו הצעד המרגש מכולם. אז למה לא התרגשתי ככה כשאחיו הגדולים עברו את מפתן הישיבה הגבוהה? יתכן ובגרתי וכעת אני מבינה שהכניסה לכתה א' היא חוויה זניחה יחסית לישיבה הגבוהה. ואולי זה בגלל שהוא המיז'ניק.