admin
פרשת כי תישא היא פרשה עצובה מאד. העם שקיבל אתמול את התורה, ראה את משה רבנו עולה להר סיני ואת ההר בוער באש, ושמע את קול ה' מן השמים ואמר 'נעשה ונשמע', שב פתאום לאחוריו ,ומחליף את אלוקי השמים והארץ בעגל קטן מזהב.
ממש לא נתפס. ה' כמעט גזר כליה על העם בגלל הזה, ומשה מתפלל וה' מוחל ומתפייס, אז נולד הכינוי האלוקי לעם ישראל 'עם קשה עורף'. במקורו הכוונה היא לכינוי גנאי, עם עקשן, שלא מוכן להסב את ראשו כאשר קוראים לו, כביכול העורף שלו נוקשה ואינו ניתן להזזה ולפנייה ימינה ושמאלה, וגם לא מוכן להוריד את ראשו בהכנעה כאשר הדבר מתבקש, כביכול העורף שעליו מוצב הראש קשה ולא ניתן להזזה.
אולם האמת שההיסטוריה הוכיחה שהמבט האלוקי הוא רחוק רואי. 'עם קשה עורף' לעיתים הוא אכן כינוי גנאי – אך לעיתים הוא מחמאה גדולה. כאשר כל המזרח התיכון הפך הלניסטי היה עם קשה עורף אחד שלא הסכים בשום אופן לעזוב את אלוקי אבותיו. ההיסטוריה של העם הזה מלאה בעקשנות חיובית, בחוסר ויתור על ערכים גם כאשר זה דורש לשלם מחירים גבוהים ביותר. להיות קשה עורף הוא מושג דו משמעי, מצד אחד הוא מתאר תכונה שלילית – ובמקביל היא בסיס להצלחות רבות. כאשר היא במידה הנכונה, זאת תכונה מעורכת. השאלה תמיד היא היכן הגבול בין עקשנות שלילית – להתמדה ונחישות טובים וחיוביים.
יש שמבדילים בין עיקש לעקשן. לדידם להיות עיקש הוא הצד השלילי של התכונה הזו, בעוד שלהיות עקשן מבטא את צידה החיובי, הכולל התמדה, התגברות על קושי וחוסר ויתור. בחיים בוודאי שזו חלוקה נכונה. מעניין שמקור המילה 'עיקש' הוא דווקא עקום. 'דור עיקש ופתלתול' קורא משה רבנו לעם ישראל בתוכחתו, בעוד שאנו היינו מצפים שהעיקש ייחשב דווקא זה שהולך תמיד ישר, גם כאשר קיר עומד לפניו. אבל התורה לא רואה את זה כך. התורה כנראה חושבת שמי שמקיף את הקיר שחוסם את דרכו הוא זה שהולך בדרך ישרה, ודווקא השני שמנסה ללכת ישר 'עם ראש בקיר' הוא זה שהולך בדרך עקומה…
אי אפשר לדבר על עקשנות בלי להיזכר בפרד, כמו שאי אפשר לדבר על טיפשות בלי להזכיר את החמור. האמת היא שהסטיגמות האלו אינן עומדות בפני העובדות, החמור אינו טיפש והפרד אינו עקשן. אבל הרעיון הוא שהפרד החזק, הסבלן, הפיקח, כאשר הוא מחליט שהדרך שלפניו אינה מתאימה לו או שהמשא הכבד שהניחו עליו אינו לטעמו – פשוט לא זז ממקומו, הוא הופך להיות 'קשה עורף', ואלף מכות ודחיפות לא יזיזו אותו ממקומו…
כשאדם בוחר שליחות זקוק למידה מסוימת של עקשנות. אני יכולה להעיד על עצמי שבמהלך השנים בעבודה כגינקולוגית עמדתי פעמים רבות בודדה במערכה, כשכמעט ולא היו רופאות נשים, ובוודאי לא דתיות, וידעתי שאני כעת בעמדה ואין מי שיכול להחליף אותי. היו סוגיות רבות הקשורות בשיח בין רפואה והלכה והיה צריך להכריע ולעשות את הדבר הנכון בעיני ה' גם אם אשלם על כך מחירים. היום יש כבר קבוצת תמיכה גדולה של רופאות נשים דתיות שמסייעות אחת לשנייה כך שנחסך מהן לעמוד בפרץ לבדן אל מול דעות שונות.
בזוגיות התכונה של עקשנות יכולה להיות מאתגרת. וגם בגידול ילדים ובכלל ביחסי אנוש. כשהתארסה אחת מבנותינו ואביה אמר על החתן המיועד שהוא עקשן, חשכו עינינו. הרי הכלה המיועדת אותה אנחנו מכירים היטב, היא צדיקה גמורה אבל גם עקשנית לא קטנה. בטח יצא קיטור מהקשר הזה. הסוף טוב הוא זוג יונים מתוק שמאיר את העולם במעשים טובים ובלב טוב. עקשנות עם לב טוב זה כנראה מיקס מנצח.
כמו בכל דבר חשוב טוב למצוא את שביל הזהב.
קשיון עורף זה סימפטום של דלקת קרום המח, בעיקר בילדים. כרופאת ילדים, היינו בודקים זאת בכל ילד שהגיע עם חום גבוה ותסמינים מלווים- בכי בלתי פוסק, ישנוניות או עצבנות יתר, קושי להתעורר משינה, חוסר פעילות או אפתיות, תיאבון ירוד, הקאות,בליטה באזור הרך על ראש התינוק (מרפס),נוקשות בגוף ובצוואר. ועוד.קשה להרגיע תינוקות עם דלקת קרום המוח, והם עשויים לבכות אפילו חזק יותר כשמחזיקים אותם. לפעמים יופיעו גם פרכוסים. זה מקרה חירום.
המקרה הראשון בו טפלתי בתור רופאה צעירה במיון היה בילד שנשלח למיון על ידי רופא מומחה ובכיר לבצוע בירור של חום וחשד למנינגיטיס וההורים סרבו שהצוות יבצע לו דיקור מותני לשם אבחנה וטיפול מידי. באמצע הלילה הילד התחיל לפזול ומצבו התדרדר באחת, ואז הצוות הרפואי הבכיר שוב פנה לאם, שנשארה לבדה עם התינוקת, והיא הסכימה לפעולה ויצא מוגלה סמיכה שלא השאיר מקום לספקות. סיפור עצוב שנגמר עצוב. מקרה של ילד עם קישיון עורף אבל יותר מכל- הורה קשה עורף .