אהבה של אמא

פיהוק אימתני מוביל אותי לתובנה שהגיעה השעה להיכנס למיטה. והנה, מהבהבת הודעה מהמסרון שמחממת את ליבי יותר מאלף תנורים. 'אני אוהבת אותך כל כך, אמאלה יקרה שלי!' סתם ככה, ביום של חול. כמה כוחות המסרון הזה נותן לי. וככל שמספר הילדים רב, כך תדירות ההודעות המעצימות עולה. וטוב שכך. כי ברגע שאני צוללת לרגעי הנים לא נים, מתחת לשמיכת הפוך, צפות מחשבות על הצאן, וכבקרת רועה עדרה, מעבירה תחת שבטה את כל הצאצאים.

ויש גם כאבים. עם הילד הזה מזמן לא דברתי. איך הילדה מסתדרת עם חמישה קטנטנים כשהאיש במילואים והיא עובדת כל כך קשה. היא לא מסתדרת עם ההנקה. אולי הייתי צריכה להיות זמינה לה יותר. לא הספקתי להגיע ללידה שלה ולכן היא לא קבלה אפידורל. למה הוא היה נראה קצת עצוב היום? מתי יחליט סוף סוף לקנות לחברה שלו טבעת? הראש עובד כמו טורבו . והרגש גועש ורוחש.

כמה אני שונה מהאיש שראשו רק פוגש את הכרית ונחירות רמות מזמרות במרחב החדר החשוך. למה את מעסיקה את עצמך במחשבות האלו, הוא לוחש. אבל זר וגם חבר טוב לא יבין זאת, ובוודאי אם הוא מכוכב המאדים. הכתפיים של אמא נועדו לכך. הן נושאות את הגוזלים לאורך מסלול חייהם, והאהבה גועשת בתוכן. וכמה טוב כשמידי פעם אחד מהילדים , במילים הטובות שלו, מרפד את  כאבי הלב בפלסטרים של אהבה.