אור ליהודים

חלום מתגשם בגבעת שאול. לפני חודשים ספורים התגשם לי חלום שחלמתי במשך שנים רבות. זה התרחש בשכונת גבעת שאול בירושלים. נכנסתי לחדר המדרגות הצר בבית המגורים ברחוב שערי תורה ועליתי במדרגות בחרדת קודש. נחיל של מבקרים שבאו לנחם אָבֵל קידם אותי, כך שהכניסה לדירה הייתה אפשרית לדקיקים בלבד. שורות שורות עמדו, הקשיבו רוב קשב לדברים השקטים הבטוחים שיצאו מפיו של אדם שכל כך חיכינו לפגוש פה בירושלים. ואני עומדת מאחור, וחושבת בליבי שאני מגשימה חלום עתיק יומין ברגע זה. אני רואה בעיניי את יונתן פולארד בביתו הצנוע פה בארץ הקודש. וכל כך עצוב שכיסא המלכה ריק.

אני משאירה בידי אחד האחראים ספר על רפואה ופרשה שכתבתי, וכותבת הקדשה ליונתן באנגלית:Dear Jonathan, I'm wishing you many happy and healthy years in Eretz Hakodesh, admire you so much. יצאתי מהבית אל תוך הגשם, וטיפות טיפות ירדו מלמעלה, מצטרפות לדמעות. נדמה כי גם השמיים מתרגשים איתי. החלום של אסתר זיכרונה לברכה היה להביא את יונתן לארץ הקודש, והיא הגשימה את שליחות חייה.

בעיטת הג'ודו של המורה. אבל לא כולם זכו לממש את החלום שהגשימה אסתר. מיליוני יהודים חיים בארצות הברית, וכנערה נמניתי גם אני עם קבוצה זו. על המצע שעליו גדלתי, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, חיידקי האנטישמיות התרבו בפראות. כן, כבר אז. גרנו בשכונה של מעמד הביניים ברובע מנהטן בעיר ניו יורק. היו מעט יהודים בשכונה. הרוב היו גויים קתולים. בית הספר היה מרוחק כעשרים קילומטר מהבית וממוקם בשכונה אחרת, שבה היו לא מעט פורטוריקנים ושחורים. תמיד היה שוטר בפינת הרחוב לפני בית הספר. לבית הספר היהודי היה עובד תחזוקה נאמן ואהוב ושמו ג'ו – גוי מבוגר, שהיה גם אחראי על הביטחון. כל יציאה לגינת המשחקים שהייתה ממש מול בית הספר הייתה מתואמת מראש עם המשטרה, ומלווה בשני שוטרים לפחות ששהו סביבנו בכל משך זמן המשחק. זכורה לי באופן טראומתי תמונה של המורה שלנו, שתקפו אותה שני שחורים והיא, שלמדה ג'ודו, הצליחה להרים את שניהם ולהעיף אותם הרחק ממנה…

כנערה, לא הייתה אפשרות שאצא לבד בערב מהבית, והאמת היא שגם לא לאור יום. בדרך כלל הייתי צריכה להודיע להורים שלי לאן אני הולכת ואיך, כי לא כל מקום היה בטוח. ברכבת התחתית היו מקרי אלימות מדי יום. הייתי רואה את תלמידי הישיבה יוניברסיטי, בחורים צעירים, עולים על הרכבת התחתית ומיד מגששים בתיקם אחרי הכובע או הקסקט שיחבשו עד סוף הנסיעה, בעוד הכיפה נתחבה עמוק לתוך הכיס. אני זוכרת את החרדה שהייתה סביב. בקצה השכונה שלנו ראינו ילדים שחורים חצי ערומים, תינוקות מושלכים לאשפה, וגברתנים שחורים עזי מצח עם עיניים שחורות יוקדות צועדים כמו גורילות ומטילים אימה במעלליהם חסרי הגבולות.

ילודה בשפל היסטורי. הרב מאיר כהנא ז"ל, שתמיד מקשרים אותו ואת מורשתו עם גישה קיצונית לערביי ישראל, הקים בארצות הברית את ה־JDL – הליגה להגנה יהודית. ארגון זה ניסה להחזיר את הגאווה היהודית אל מול אנטישמיות גואה, בעיקר אך לא רק מצד השחורים. ההתנכלות של השחורים מתרכזת מאז ומתמיד באזרחים היהודים בגלל הקנאה בהם. המהגרים היהודים הראשונים שהגיעו לארצות הברית בעקבות הפוגרומים או השואה התחילו עם נתונים דומים מאוד למצב השחורים לפני מאה שנה, אבל הם יצאו משכונות העוני למגדלי היוקרה ולפרברים הירוקים, בעוד השחורים נשארו תקועים ברובם. היהודים הצליחו כלכלית וחינוכית, תורמים לחברה ומתערים בה – אפילו יותר מדי. ההתבוללות נוראה, כידוע.

יהדות ארצות הברית מאבדת את עצמה לדעת. הילודה נמצאת בשפל היסטורי עם 1.7 ילדים בממוצע למשפחה, ועשרות אלפי יהודים מתנתקים ומתבוללים מדי שנה. רק כ־10% מגדירים עצמם אורתודוקסים, כ־20% קונסרבטיבים, 30% רפורמים ו־30% "בלתי משויכים" – ואצלם אחוז ההתבוללות הוא הגבוה ביותר ומגיע עד כדי 90%. בקמפוסים הסחף אדיר לכיוון הפרוגרסיבי והאנטי ישראלי. יהדות ארץ ישראל היא מקור הכוח וההזדהות עבור מי שנמצא שם ועדיין מחזיק בקשר עם הזהות היהודית. אבל האם אנו באמת ראויים לכך, בתקופה שבה הפרוגרסיביות הגיעה גם אלינו?

המהפכה הצרפתית. אט אט נשתלים מסרים פרוגרסיביים בשפה העברית, על ידי הוספת נקודה או על ידי שימוש בגופן השובר את המילים כך שלא תהיה הבחנה בזהות המגדרית. אפשר למצוא את השימוש בשפה הא־מגדרית בבתי ספר תיכוניים בהרצליה, בחיפה, ברמת השרון, במודיעין ובתל אביב. באוניברסיטת בן גוריון הוקם "משרד להוגנות מגדרית" המקדם בין היתר "כתיבה שוויונית" במקום, למשל, "כבד את אביך ואת אמך", שנאמר בלשון זכר.

יש לי רומן ישן עם השפה הצרפתית. כשעלינו ארצה, שיבצו אותי במגמה ההומנית בתיכון צייטלין כי החליטו (ללא כל היגיון) שיהיה לי קשה להסתדר עם חשבון ודווקא יהיה לי קל יותר עם ספרות – כנראה תולדה של אווירת הבהלה מלימודי חשבון הרווחת בארץ. אבל הקשה ביותר היה שהוחלט לוותר לי על לימודי צרפתית, שהייתה אז שפה זרה. כך נמנע ממני להכיר את השפה שלימים התבררה כשפת האם של חמי וחמותי. למזלי הם ידעו עברית היטב, אבל נבצר ממני להבין חלק מהסודות המשפחתיים. היום, כשאני מנסה להיות אוטודידקטית וללמוד את השפה העלומה הזאת, אני יוצאת מדעתי. אומנם האותיות הן מהשפה הלטינית, כך שחלק מהקריאה נוחה לי, אבל הבעיה היא בהיגוי ובהבנת הדיבור – חלק ניכר מהאותיות אינן נשמעות בדיבור, כך שאין בכתיב היגיון פונטי. לאחרונה יש ניסיון לסבך עוד יותר את השפה הזאת ולהפוך אותה ל"שוויונית" יותר, על ידי הוספה של האות e בשמות עצם, תארים ופעלים.

זה לא דבר חדש. תיאוריות פוסטמודרניות שהופיעו בשנות השישים בצרפת טענו כי השפה היא "כוח חברתי־פוליטי" והמליצו להשתמש בה כדי להילחם נגד אפליה מגדרית. ודווקא בצרפת שיצרה את התיאוריות האלה, ישנה גם התקוממות נגדן. לאחרונה החליט שר החינוך של צרפת לעצור את השימוש בנקודות באמצע מילים ובסופן בניסיון לבטל את המגדר‏. לדבריו, זה יוצר בלבול אצל ילדים ואצל זרים המנסים ללמוד את השפה. סגנית שר החינוך של צרפת אמרה כי כתיבה "נטולת מגדר" בצרפתית היא "סכנה למדינה שלנו" ותהיה "צלצול מוות" לשימוש בצרפתית בעולם‏.

משְדֵרות לאריזונה. אז האם אנחנו באמת ראויים להיקרא אור לגויים? נתחיל קודם עם היהודים שבחו"ל. אנחנו מצפים לעלייה משמעותית של יהודים מארצות הברית ומשאר התפוצות. בשיחה שניהלה סיון רהב מאיר בין קהילת ישיבת שדרות בראשות הרב פנדל לקהילת סקטסדייל, אריזונה, הובאו תובנות לגבי מדרג החיבור של יהודי חו"ל לארץ. זה מתחיל בזהות יהודית בקהילה, ממשיך בקשר לארץ, אחר כך הקשר האנושי עם ישראלים, חיבורים בין משפחות, ורק אחר כך יש מקום לדבר על עלייה. וגם אז, ארוכה הדרך עד לשלב של אריזת המזוודות. אפשר להתחיל בשיחות זום כדי לחבר את אחינו להוויה הישראלית. לאחרונה הצטרפתי לשש רבניות נוספות, ילידות חו"ל, בהקמת בית מדרש וירטואלי בשם Light from Israel, בתקווה שנוכל לגעת בלבבות שמעבר לים ולהאיר להם מאורות ארץ הקודש. אותי זה מרגש. את השיעור הראשון נעביר ביום ירושלים. תאחלו לי הצלחה – עם האנגלית העילגת שלי, אני זקוקה לכך.