אושפיזין של הלב

על הכיריים מבעבעים סירים בשלל גדלים וצורות, כולם אגודה אחת , בדיוק כמו האתרוג, והם יביאו על ערפיליהם, את שמחת החג, שהרי אין שמחה אלא בבשר.

ירקות חתוכים בכל צבעי הקשת, מחכים לצלול לתוך הסירים. אדים כסופים ,צלולים, מבעבעים, כענני השמיים לרוב, מרחפים בחללו של מקום. ..

רטט של התרגשות מלווה את כולנו- והיית אך שמח…חוץ ממי שלא.

חוץ מ…עוד מספר שעות יכנס החג. הרחובות תהמינה…אב ובנו, אצבעות קטנטנות מלופפות סביב כף ידו הגדולה, שרוך ארוך ורזה מתלווה לאביו הכסוף, גבו כפוף מרוב ימים, וטור של חמישה בנים עם חיוכים תואמים שוזרים ידיים ומדלגים יחד עם אבא אחד עם חיוך תואם,  צעיר בימים .

אבל הוא הולך לבדו. הוא מאחר קצת. לא נעים לו להשתרבב בהמולה השמחה הזאת. יחפש לו מקום מאחורה, אם עוד יישאר. מקסימום, ישב בחוץ. ממילא, אף אחד לא מחכה לו. אין לו מי שישב לידו, שיסמן לו במחזור את סימני הדרך של המסלול שהתווה החזן,  אין מי שיחבק אותו מתחת לטלית מחר בברכת כוהנים, ובכלל- אין מי שיחבק.

את התחושות האלו אני מכירה מקרוב. קרוב מאד. התייתמתי בגיל עשרים, בכורה לשמונה אחים, כשהבנים הקטנים היו בני 13, 10, ו5. ולא היה מי שליווה אותם לתפילה בבית מילמן בנווה אביבים. גם לא היה שם מי שישב לידם, שיחבק אותם, שיביט בעיניים מלאים בגעגוע, שידריך אותם בתפילות. וזאת חוויה מרחיקה. החגים הופכים לעננה שחורה שמביאה בכנפיה את נוכחות החסר.

עד שהם אולי כבר מרימים ידיים. ובית הכנסת לאט לאט מאבד את קסמו. דומה הוא לסוכה שחמתה מרובה מצילתה.

כמה יתומים, ילדי משפחות פרודות או גרושות, ילדי נשים חד הוריות, מצפים לחמימות ידך, למבט אוהב, לתשומת לבך. בחג – תעשו אותם חלק מאגודה אחת, חלק מכולם, תנו להם להרגיש שבית הכנסת הוא מקום של משפחתיות לכולם, תנו להם להרגיש שייכים. הפכו אותם לאושפיזין של הלב.

הכניסו אותם פנימה.

ונעשה כולנו אגודה אחת.