אילנות טובים, או בני אדם?

פסח בלי ניקיון. פסח מתקרב, ואני חוגגת. אין לי כמעט ניקיון פסח השנה. אחד מהיתרונות של מעבר דירה בחודשי החורף הוא הרוגע לקראת ניקיונות הפסח. בדירה החדשה שלנו אין כמעט רהיטים בסלון. הסיבה היא שקיבלתי החלטה מושכלת שזה או רהיטים או ילדים, וברור איך נפל הפור. בגדול, אני לא אוהבת צפיפות. לא בחפצים, לא על שולחן העבודה, לא באולמות, ואפילו לא במקרר. ועם כל זה, במשך שנים רבות חייתי בצפיפות שממש לא הפריעה לי. כילדה בארצות הברית הייתה לנו דירה שכורה קטנה עם שלושה חדרי שינה, כשאנחנו עשר נפשות, ואחותי ואני ישנות על ספה מתקפלת בסלון, והיה נחמד מאוד. גם כאמא, הייתה תקופה שבה היינו 13 נפשות בשלושה חדרי שינה, כאשר שישה ילדים בחדר אחד ביחד עם חדר הלימוד של בעלי, שניים במיטה אחת ראש מול זנב, והתינוקת ישנה בסלון. ולא אמר אדם צר לי המקום. צפיפות היא דבר יחסי והיא קשורה מאוד להתארגנות.

הילודה אינה הבעיה. אחת הטענות של מומחי הקיימות גורסת שהילודה עצמה מגבירה באופן משמעותי את משבר האקלים. לדעתם אחת הדרכים שבהן יכול האדם לפעול למיתון המשבר היא ללדת פחות ילדים, ובמקביל גם לוותר למשל על רכב פרטי ולצמצם את מספר הטיסות שלו. אבל גם אם יש חשש להתחממות גלובלית, זה לא אומר שהמסקנות הללו נכונות. מי שדוגלים כיום באג'נדות אקלים רדיקליות הכוללות צמצום ילודה, הופכים את ההשערות המדעיות הבלתי מוכרעות לעובדות מדעיות. הספר הנפלא שיצא לאחרונה 'יושביה עליה', בהוצאת מכון תורת המדינה, מוסיף אור ומבט חיובי על הדמוגרפיה היהודית. גם בספרו של ד"ר סטיבן קונין, פיזיקאי וחוקר בתחום אנרגיה ואקלים, נטען כי המידע בתחום משבר האקלים מתוּוך לציבור בצורה מגמתית. במילים פשוטות: המצב אינו חמור כל כך, ובכל אופן הפתרונות שמציעים קיצוני האקלים מנותקים מהמציאות. לגבי הצפיפות במדינתנו – יש גם פרדוקס מובנה בטענותיהם של חוזי השחורות. אם צפוף בארץ, ואכן הצפיפות גבוהה ביחס למדינות אחרות בעולם – בעיקר בין גדרה לחדרה – אפשר פשוט להפשיר אדמה לבנייה, למשל ביהודה ושומרון. הכול עניין של התארגנות נכונה.

הנה הם באים, ימי חודש ניסן האביביים. בימים אלו אנחנו יוצאים ורואים אילנות מלבלבים ומברכים את ברכת האילנות – "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם". במרכז הבריאה עומד האדם, והבריאה כולה באה לשרת אותו ולא חלילה הפוך. כמובן שהאדם מצווה לשמור על העולם ולא להחריב אותו, אך האדם במהותו הוא לא המזיק והמקלקל כי אם הגואל והמבשר. לכן מה שחשוב לא פחות מהשאלה כמה בני אדם יהיו בעולם הוא איך הם יצליחו להביא במעשיהם גאולה לעולם. וכך כתב, בין השאר, ד"ר טננבוים, מומחה בתחום זה, ששיתוף הפעולה בין האנשים בחברה חשוב יותר ממספרם. ככל שהחברה עתירת ידע וכישורים ומשתפת פעולה, כך גם יותר אנשים יוכלו לחיות בשטחה. כך נוכל להתמודד עם בעיות האקלים. האם כדי לפתור את בעיית האקלים יש לצמצם את הילודה? או ברוח ברכת האילנות: אילנות או בני אדם? התשובה היא שהשאלה החשובה יותר היא האם יהיו אלה בני אדם שידעו ליהנות מטוב הבריות והאילנות ולהחזיר לעולם מטובם. ואנחנו פה במדינה רואים פירות יפים של עשייה במסירות נפש.

קומה על גבי קומה. אבל זה לא קורה ביום אחד. אנחנו לומדים מטעותם של בני אהרן, שניסו לדלג על שלבים ולא הצליחו בכך. הם באו עם אש לעבודת ה', עזות דקדושה, אבל שכחו שבעבודת ה' צריך גם מים, ענווה של התקדמות תמידית ואיטית. זה נכון גם ברוח וגם בחומר. הרב קוק כתב כבר לפני מאה שנה את הניסוח המופלא הבא: "המציאות אין לה כנפיים". רוב השינויים בעולם זקוקים לזמן כדי להתרחש. תהליך הכניסה להיריון עלול לקחת זמן. מעטים יודעים שהסיכוי להרות בכל חודש בגיל צעיר הוא 15 אחוזים בלבד. וגם לאחר שהשגנו היריון, הוא אורך תשעה חדשים, ולפעמים נגמרת הסבלנות. לא סתם אומרים על החודש התשיעי בהיריון שהוא כמו תשעה חודשי ההיריון גם יחד, מבחינת מריטת העצבים.

גם בחינוך אנחנו לא רואים תוצאות מיד, ואולי להפך. כמו שאומר הרב יהושע שפירא על נוער שלא הולך בתלם, "אם לא יזיק, לא יועיל". יש עקומת גדילה רוחנית ויש בה שלבים, קומה על גבי קומה, ולפעמים צריך להוציא את מרץ הנעורים כדי למצות, ולהמשיך בדרכה של תורה מתוך בחירה ובגרות. רואים את זה בגידול ילדים. וגם בקשרים לא מיטיבים עם ילדים מסוימים, עם הזמן דווקא עם הילדים הללו מבשיל קשר קרוב במיוחד. כך בעבודת ה' ובלימוד תורה. תלמיד חכם אינו יכול להיות רק מוכשר. הוא חייב גם להתמיד וללמוד שנים רבות, מעין מוסיף והולך. כל דבר בעל משמעות, שיש בו אחיזה בנצח, מתאים שייבנה קומה על גבי קומה.

איפה מניחים את הכיסא. ועוד דבר לגבי תחזיות שחורות. צריך לדעת שיש גבול עד כמה אפשר וצריך לסמוך על "מומחים" שמחווים דעה בנושאים שונים. במגפת הקורונה, למשל, נוכחנו כולנו שהיו מומחים־רופאים אפידמיולוגים ווירולוגים, שדעותיהם היו מאוזנות והמלצותיהם לציבור עמדו בפני הביקורת. אבל היו גם מומחים בלתי ריאליים בעליל שהמעיטו בממדי הסכנה וטענו שכל נושא הסיכונים והחיסונים פשוט גורם לתבהלה מיותרת. אלה טענו שהקורונה אינה אלא "שפעת עם יחסי ציבור", ומנגד היו שתבעו לסגור על סורג ובריח את כל העולם מכל העולם, במידה מוגזמת והיסטרית. תנו לנו מומחים מאוזנים, גם לקורונה וגם לאקולוגיה.

בכל נושא חשוב ללכת בשביל הזהב. היה לי מרצה למדעים, שלמרות שמדובר במדע מדויק הוא הצליח תמיד לבלבל אותנו ולהראות צדדים לכאן ולכאן. כשניגש אחד מהסטודנטים להתלונן על כך, השיב המרצה, שהיה יהודי עם כרס מכובדת: "כשאני יושב לאכול אני חייב לקבוע היכן לשים את הכיסא. אם יותר מדי קרוב לשולחן – אחרי מנה אחת יהיה לי צפוף, אם רחוק מהשולחן – יהיה לי קשה לאכול. לכן תמיד אני מחפש את האיזון, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, כמה שצריך".