איש ואישה

 לפי פרק א’ כך נראה, אבל יתכן שרק אחרי שהאדם נוצר, ונצרך לכך, והתפלל לגשם, הוציאו הצמחים את ראשם מעל פני הקרקע. ויש דרך אמצעית. יש פירוש האומר שהצמחים נבראו לפני האדם, וגדלו עד פתח הקרקע. אבל כדי להוציא את ראשם, הם חיכו לאדם. וכך ניתן אולי להגיע לאותה ‘פשרה’ בעניין בריאת האישה. היא נוצרה עם האדם, אבל עדיין הייתה חלק מגופו, טמונה בתוך גופו. היא לא באה לידי ביטוי עד שהאדם הבין שהוא חייב ‘עזר כנגדו’, ואז בא הקב”ה והוציא אותה מההעלם אל הגילוי, והנה היא לפנינו.
זה מזכיר את הפתיחה של הספר ‘גברים ממאדים נשים מנוגה’. בתחילה, קיים כוכב של גברים – המאדים, והוא חסר נשים בכלל וכולם מסתדרים יפה. בשלב כלשהוא, אנשי הכוכב מרגישים שחסר להם משהו. ופתאום, כשהם מגלים את כוכב נוגה, ואת הנשים שבו, הם מבינים שזה בדיוק מה שהיה חסר להם. עם כל הפערים– אין תחליף להשלמה מהסוג הזה, ומכך נברא העולם שלנו.
אנו לא מחפשים שוויון בין המינים, אנו לא מחפשים זהות בין המינים, אנו דווקא מבקשים להאדיר את ההשלמה בין המינים. אפילו את הברכה ‘שלא עשני אישה’ אין לנו כוונה לבטל. הברכה הזו מצביעה על כך שהגבר היהודי ה’קלאסי’ שמח שהוא גבר ולא אישה, בגלל המצוות הרבות שהוא חייב בהן, כאשר האישה פטורה. במציאות ימינו, יש סוג של בלבול. התנועה הפמיניסטית מתעדפת תכונות גבריות, הנחשבות כמשמעותיות בדרך אל ‘ההצלחה’. ואילו הגברים של היום, הפכו לנשיים יותר, ביתיים יותר, גם הם רוצים ליהנות מחוויות האבהות בצורה מלאה. הגבר כבר לא אוכל לחם בזעת אפיו, אלא נמצא מול המקלדת בחדר ממוזג או ליד הסטנדר בקפסולה. והאישה כבר לא יולדת בצער ובעצב, בזכות ההרדמה האפידורלית בחדרי הלידה. האיש לא מושל באשתו, וכל המציאות לבשה דמות פוסט-מודרנית.
אבל יסודות הבריאה לא השתנו. הקשר האידיאלי בין האיש לאשה יצוק בקשר שלנו עם חיי הנצח, כמו הרבה נקודות אחרות שהן מכבשונו של עולם, מסודותיו של ריבון העולמים.