אצילותו של אהרן

קיים ביטוי בצרפתית 'נובלס אובליז' – noblesse oblige – 'האצילות מחייבת', התנהגות מסוימת שמתאימה להליכותיו של אדם 'פשוט' לא מתאימה לעיתים לאדם שהוא מוגדר כאציל – אציל אמתי או אציל בהרגשתו ובמעמדו.

וכך גם בדיבור. 'ביטוי פרלמנטרי' אמור להיות ביטוי מכובד, שראוי להיאמר בחברה גבוהה ומכובדת, אבל ביטויים כאלו כבר השתחקו בימינו, כאשר הביטויים הנאמרים בפרלמנט שלנו ממש לא מכבדים את אומריהם. לעומתו הכלל 'האצילות מחייבת' עדיין פועל לפעמים, או כמו שאומרים ביידיש 'ס'פאסט נישט'– דבר זה לא מתאים, ככה לא מתנהגים.

אהרון הכהן היה אציל נפש, ומידותיו היו נעלות. עיני העם היו נשואות אליו, כי הוא ידע להשכין שלום בין אדם לרעהו בעדינות נפשו וברגישות החברתית שלו. אבל מסע חייו כאב לבנים כוהנים רצוף כאב.

הפרשה פותחת באקספוזיציה שהיא שיא השיאים – היום השמיני של ההכנות והחגיגות להתחלת הפעילות של המשכן, בראש חודש ניסן. עם ישראל ממתין בציפייה דרוכה במשך כמה חודשים, עד שמחליט ריבונו של עולם שהגיע הזמן לעבודת הכוהנים ולהפיכת המשכן למקום המרכזי לעבודת ה' של כל עם ישראל. היום השמיני הוא היום שבו החגיגה מסתיימת ומתחילה הקרבת הקרבנות ע"י אהרן ובניו.

והנה, בשיא ההתרגשות והתכונה, קורה אסון גדול – שני הכהנים בני אהרן נדב ואביהו, שהיו מיועדים להיות שני הממשיכים של הנהגת העם ביום בו משה ואהרן יעזבו את העולם הזה, טעו במשהו במהלך העבודה. דעה אחת סוברת שהם שתו מעט יין קודם לעבודה, מרוב שמחה. דעה אחרת אומרת שהם ניסו להדליק את העצים אשר על המזבח, ולא חיכו לירידת האש הראשונה מן השמים. יתכן ונענשו על כך שלא נשאו נשים כי הרגישו שאין אשה שתהיה מיוחסת וראויה להם. וקיימות עוד דעות רבות.

מה שברור הוא שאירעה טעות בעבודת ה' שלהם – ומיד, בשנייה אחת, שניהם נשרפו בתוך הקודש, 'שריפת נשמה וגוף קיים' – גופם נשאר שלם אבל אש שירדה מאת ה' הרגה אותם במקום. איזו טרגדיה – אני חושבת על אמם הצדיקה, אלישבע, אשת אהרן, אחות נשיא שבט יהודה, שהיתה כל כך גאה בהם, והיה זה יום שמחת ליבה בראותה את בניה בשיא תפארתם, שזכו לעסוק בעבודת המשכן.

והנה, משיא השמחה היא עוברת לשיא האבל. אני בטוחה שהאבל שלה היה קשה מנשוא. אין לתאר כאב של מוות של שני בנים צדיקים עריריים ביום אחד. באופן טבעי ההתאבלות מעדנת ומרגיעה חלק מהכאב, וזו דרכו של עולם.

החכמה האלוקית העניקה לאבל מתנה – המדרג – שבעה ימים ושלושים יום ושנה להורים – כמה זה תואם את הנימים העדינים ביותר של הנפש המתאבלת. אבל לאהרן הכהן אפילו זה לא הותר – הוא חייב להמשיך להנהיג את ספינת המשכן, כמו רב חובל בסערה, גם אם שני נושאי כליו, ממשיכיו, בניו היקרים, נפלו על משמרתם.

כך על פי ציווי ה' כפי שאמר לו אחיו הגדול משה – ריבונו של עולם מצפה ממנו שתנהג כך. ואז 'וידום אהרן'. איזה איפוק, איזו גבורה. ובמיוחד אצל אדם כל כך רגיש, שאין ספק שהיה מתאים לו לבטא את הרגש האצור בתוכו בצורה של בכי ומספד. אבל – 'האצילות מחייבת'.

אין זאת מדרגתו של אהרן הכהן. עם ישראל התאבל על בני אהרן אל מול דומית האב, אמו בכתה בלי סוף על מות חצי מבניה, אבל האב הגדול, הכהן הגדול, שותק. 'וידום אהרן'…