בין אורי לאורי

אורי אבנרי מבכה את אובדן המדינה ולעומתו אורי אליצור ז"ל התרגש למראה התגשמות חזון הנביאים ברחובות ירושלים.

פורסם בתוך בשבע | י"ז בסיון תשע"ח 31/05/18

לאחרונה התפרסם ריאיון שנתן אורי אבנרי, מראשי ומזקני השמאל הקיצוני במדינה, לאחת מתחנות הרדיו.

"הדתיים, בעיקר הדתיים הלאומיים, מלאים בתשוקה תוקפנית, הם מלאים התלהבות, הם מרגישים שהם מנצחים, ובצד החילוני יש אדישות, לא אכפתיות, נוח להם במצב הנוכחי ולכן אין שום יוזמה להתקפת נגד, לעמידה על העקרונות שלהם". הוא סיפר כי "בן גוריון האמין שהדתיים ייעלמו מעצמם, הוא לא חשב שיש צורך להטיף לחילוניות, והוא היה בטוח לגמרי שהדתיים זה מין איבר מדולדל שהולך מן העולם תוך דור אחד או שניים".

והנה, המדינה שלטענתו הוא וחבריו הקימו, משנה את פניה: "אני חושב שהמדינה הזאת שאנחנו הקמנו ב‑48' הולכת ונעלמת, ובמקומה קמה מדינה אחרת, שונה מאוד מאוד מהמדינה שעמדה לנגד עינינו. התרבות העברית שאנחנו התחלנו כבר לא קיימת. יש תרבות חדשה, דתית, משיחית, והיא הולכת וכובשת". הוא גם ביכה את הריבוי הטבעי הגדול של הציבור הדתי והחרדי, ואת החשש שלו שהדברים הללו כבר לא הפיכים, מה שנקרא "ותימלא הארץ אותם". הוא עצמו, אגב, בחר שלא להוליד ילדים.

עובדתית לגבי בן גוריון ייתכן שהוא צודק. ראש הממשלה הראשון אכן הסכים לשחרר את אלו שתורתם אומנותם כי בראשית המדינה היו בערך 300 בני ישיבות כל שנה, והוא היה בטוח שבעוד כמה שנים זה ייגמר.

ויש אורי אחר

לפני כמה ימים פגשתי דברים מופלאים שכתב אורי אליצור ז"ל במאמרו "גאולה של רוכבי אופניים", על חוויותיו מאירועי יום ירושלים. אורי מספר שמדי שנה היה עולה לישיבת בית אורות על הר הצופים, אל מול הר הבית הבוהק, וציור של סבו מצטייר בליבו, ציור מהימים שבהם אורי היה ילד, והוא וחבריו צעדו בט"ו בשבט ברחובות ירושלים עם שתילים בידיהם. באמצע הצעדה אורי פגש את סבו, שלמראה התהלוכה החל ממלמל ודומע "ימות המשיח, ימות המשיח". והנה אורי בא מדי שנה, בכ"ח באייר, לדווח לסבו על הדהירה של גלגלי הגאולה. הוא מתאר את קבוצות הנערים והנערות הרוקדים (בנפרד) עם דגלי ישראל ביום ירושלים, את התגשמות נבואות הנביאים מול עיניו, ואת הידיעה שלמרות שיש עוד דרך לפנינו, הדברים הללו, ב"ה, אינם הפיכים. הוא מתאר את התקופה שלנו כרכיבה על אופניים, מזגזגת בין אור לחושך, בלי אפשרות לעצור. יש בי צורך לצטט את דבריו המתוקים:

"אני מסתכל לא רק על מה שרואים מכאן למרחק, אלא על מה שמתרחש פה קרוב. יש פה למטה רחבה מוארת בפרוז'קטורים גדולים ומקושטת בדגלים. ומסביבה – חושך. כל הזמן, מן הבלתי נראה, זורמות לתוך מעגל האור חבורות-חבורות של נערים ונערות בכחול לבן. עשרות, מאות, ואולי אלפים. גם לי, סבא, אין מושג איך זה, ומאין זה, ומי ילד לי את כל אלה. מישהו צריך לכתוב עליהם נוסח חדש של מאמר הדור. דור אחר שגם הוא כולו תימהון. התאורה החזקה שברחבה ומעגל החושך שמסביבה, יוצרים הרגשה כאילו הם באים מן האין. רק לפני רגע הם לא היו קיימים בכלל, ופתאום הם כאן בתוך האור. עוד קבוצה ועוד כיתה ועוד חבורה, שמחים ושרים ורוקדים, נערים ונערות, לגמרי בנפרד, אבל מאוד ביחד. וגם זה פלא בעיניי. לא רק שהם ישנם כאן, אלא גם הנוסחה המאוזנת והחכמה הזאת, של אחווה ורעות ומעורבות, יחד עם צניעות ואיפוק והפרדה. מין נוסחה של בנות ירושלים במוצאי יום הכיפורים, שהדור שלי לא ידע אותה. וגם עכשיו, מחוץ למעגל האור שכאן, איש לא יאמין שהיא אפשרית".

גודל הזכות

גם אני חלק מהדור הזה שעליו מדבר אורי אליצור ז"ל. גם אני מרגישה שנכנסתי פתאום לתוך מעגל האור מן החוץ. לעיתים ההגדרה העצמית הנפרדת מהסביבה היא זו שמעצימה ומחזקת את האמונה. אבי עמד על כך שנגור בשכונת נווה אביבים שברמת אביב. כמה היה לי קשה. רציתי חברות דוסיות, רציתי שכנים שומרי שבת, רציתי סניף בני עקיבא קרוב. אבל הוא ביקש שנלמד לתת דוגמה, שנחשל את שרירי ההגדרה העצמית שלנו, שנדע לצמוח מתוך מציאות מורכבת, ובכך להבריג חזק את הברגים המעמידים את יתדות הבניין האמוני שלנו. זה היה קשה, אבל הנה גם אני בפנים.

אך לא כולם מצליחים לתת דוגמה ולשמור על הרמה התורנית בתוך סביבה שאינה תומכת. אני טוענת שההתנפלות שיש לאחרונה על בנות השירות הלאומי המצהירות, לא באה בחלל ריק. במסדרונות בתי החולים אני פוגשת בנות שירות לאומי שהופעתן החיצונית איננה תואמת את הטייטל שהן נושאות. כך קורה גם במקומות אחרים, וזה מבלבל. בנות שנושאות בנייד תמונות עם בגד ים, אכן אולי לא מתאימות להצהיר על דתיותן. זה לא שהן צריכות להתגייס לצבא, להפך – הן צריכות לשמור על עצמן ועל רמתן הדתית. בדיעבד יוצא שצה"ל מדייק בעבור הבנות הללו את ההגדרה העצמית שלהן, ואין כמו עין חיצונית כדי לחדד את התמונה.

אורי אליצור ז"ל מסיים את דבריו כך: "אני מסתכל במעגלי הכחול לבן הרוקדים, ואני יכול לשמוע את הסבא שלי אומר שוב 'ימות המשיח'".

ואני מלהטטת בין דבריו של אורי ז"ל לדבריו של אורי אבנרי, מביטה בעשרות הנכדים של אורי אליצור מול הבחירה של אורי אבנרי לא להוליד ילדים, ורואה עד כמה כל זה סמלי. ואז אני מתרווחת מגודלה של הזכות לחיות בדור הנפלא הזה, ולפעול עם א‑ל בקידום כל המטרות הנעלות שעומדות לפתחנו. ואני ממלמלת לעצמי, בלי משים, כמו סבא של אורי בזמנו: "ימות המשיח, ימות המשיח".