בעקבות הלהבות ד"ר חנה קטן חזרה עם דמעות מסיור בכיכר החתולות

ההיסטוריה חוזרת בגזר. קיבוץ גזר הוקם שלוש שנים לפני קום המדינה. כמה עשרות משפחות ורווקים ייסדו את הקיבוץ והפריחו אותו, ושמרו על קשרים תקינים עם הכפרים הערביים שסביבם.

בג' בסיוון תש"ח החלה התקפה פתאומית על הקיבוץ מכיוון רמלה. הכוח הערבי כלל שבע שריוניות של הלגיון הירדני ששהו ברמלה ושתי פלוגות מתנדבים מעבר הירדן, שאליהן הצטרפו ערבים מקומיים.

בשעה 12:20 הבחינה תצפית בקיבוץ בכוח, והמגינים נערכו בעמדות והזעיקו את כוחות גבעתי לעזרה. למגיני גזר נאמר כי התגבורת בדרך, אך עקב תקלות בקשר כוחות חזית ירושלים הרבים שחנו בסמוך לא הופעלו. התגבורת של גבעתי התארגנה לאט, והגיעה לבסוף לקיבוץ נען רק בשש בערב, לאחר שהקרב בגזר נגמר. הכוח שהיה על תל גזר הסמוך וראה את הקרב מתחתיו לא קיבל קריאה להתערב ולא עשה כן ביוזמתו, וכך הערבים, שתקפו משלושה כיוונים, חדרו בשעה 15:00 לקיבוץ בכמה מקומות ורוב החברים נרצחו או נשבו. כוח הלגיון עזב את גזר לאחר כיבושו, וערבים מרמלה ומהכפרים מסביב פנו לשוד וביזה. עם ערב הגיע גדוד של חטיבת יפתח ושחרר את גזר כמעט בלי קרב. בכיבוש גזר נהרגו 29 מגינים, 20 חברי קיבוץ ותשעה חיילים. 14 נשים ו־15 גברים נפלו בשבי. 13 מן המגינים, בהם חמישה פצועים, הצליחו לחמוק. המשק נחרב.

האבדות הרבות שנגרמו לקיבוץ גזר והעובדה ששום כוח צבאי שהיה באזור לא חש לעזרתו, עוררו בקרב החברים שנותרו בחיים טענות קשות. הרמטכ"ל דורי מינה ועדת חקירה צבאית, וזו מצאה פגמים חמורים בתוכנית ההגנה של גזר. אבל הסיבה העיקרית לנפילת הקיבוץ הייתה הפקרתו על ידי צה"ל בגלל כשלים בניהול, בארגון ובתקשורת. אחרי המלחמה חזרו השבויים מירדן והקיבוץ נבנה מחדש, והוא קיים לתפארת עד היום. מזכיר לנו משהו?

מי חגג את השרפה. קיבוץ גזר היה לאחרונה בזירת הלהבות, וגם אנחנו בשעלבים.

מימיננו היישוב משמר איילון הסמוך שנאלץ להתפנות, משמאלנו היישוב מבוא חורון שנאלץ להתפנות, ועל ראשנו שכינת א־ל שהחליטה להשאיר דווקא אותנו בבית, תחת ענני כבוד שחורים עם ריח קטורת של אש וגופרית ותימרות עשן, שהתפשט עד מבואות יריחו, כך שמענו מילדינו.

זו הייתה שרפה ענקית, מסוכנת מאוד. שילוב של רוח מזרחית עזה שהגיעה למהירות של 100 קמ"ש, אחרי כמה ימים חמים שייבשו את כל הצומח, וחורף שחון יחסית. וכך אש קטנה הפכה למדורה ענקית בתוך דקות. ומהיכן התחילו הדלקות הקטנות? ייתכן שחלקן נוצרו בעקבות רשלנות של מטיילים בערב יום העצמאות וחלקן מהתחממות של חלקי זכוכית, אבל ללא ספק חלק גדול מהשרפות התחילו בהצתות. שכנינו, כידוע, אוהבים מאוד את הארץ, אותה ארץ נחמדת שמסרנו להם על מגש של כסף במעמד הגירוש מגוש קטיף, ובידיים שלהם חממות ושדות מוריקים נהרסו כליל. הם אוהבים אותה, אבל מעדיפים אותה הרוסה ושרופה. לא במקרה דיווחו כל אמצעי התקשורת על כך שהרשתות החברתיות הערביות, בתוך ישראל וביו"ש ובארצות ערב בכלל, רקדו משמחה על כל צילום של אזור מוכה אש ברחבי ארץ הקודש. יחי ההבדל בינם לבינינו.

להתחדש אחרי האש. התוצאה של שרפות הענק היא נס אחד גדול. עשרים אלף דונמים נשרפו וזהו שטח ענק, חלק ניכר מפארק קנדה ועוד יערות נטועים וטבעיים במורדות הרי ירושלים.

אבל הסיפור נגמר אחרי כ־30 שעות בערך. אף בית לא נשרף ואף אדם לא נפגע קשה, וזו סייעתא דשמיא גדולה והצלחה ענקית של כוחות הביטחון וכיבוי האש, גם אם התקשורת כדרכה דיברה על מחדלים ועל אשמים.

ואני, בדרכי מצומת לטרון לירושלים, צופה בשברון לב בגזעים הערומים, ביערות הגדועים. אבל מומחים אומרים שדליקה ביער טבעי אינה אסון גדול כל כך כפי שנראה ממבט ראשון. מסתבר שמבחינה בוטנית ואקולוגית, היער הישן כביכול מצפה לשרפה כזאת. עצים זקנים נשרפים וחדשים גדלים תחתיהם, שטחים שלמים מתנקים משיחים וסבכים שאין בהם הרבה תועלת, ואחרי שנתיים־שלוש הכול מתחדש. ממש כמו בגוף האדם.

דמעות בכיכר החתולות. ויש אנשים שאין להם לאן לברוח. אלה הם דיירי הרחוב.

את הבריחה הגדולה הם כבר עשו, והרחוב הוא מקום המבטחים כשהבית כבר אינו מקום בטוח. לאחרונה השתתפתי בסיור לנשות רפואה באזור כיכר החתולות. שמענו שם על ירושלים של מטה, כך בעיניים שטחיות. אבל בהתבוננות בעיני הלב מדובר בירושלים של מעלה ובנשמות יקרות ואבודות. הגיל של ההומלסים בכיכר נע בין 9 ל־78. התופעה מתחילה בדרך כלל בגיל 13, ומאז הקורונה נצפית ירידה בגיל. היחס בין הבנים לבנות ירד מ־30-70 ליחס של 10-90. נתון מפחיד ומדהים שנמסר לנו הוא שבתוך 72 שעות מהיציאה של הנער או הנערה לרחוב כדי "לשרוף לילה", יש סיכוי של יותר מ־90 אחוזים שהוא או היא יתחילו לאמץ אחת משלוש האסטרטגיות הבאות: עבריינות, סמים או זנות. בנים בדרך כלל יתדרדרו מהר לפשע, בנות בדרך כלל לזנות.

יש גופים התנדבותיים וגם עירוניים שמנסים לסייע להומלסים, אבל מה שנאמר שוב ושוב הוא שאם האדם אינו מעוניין לצאת מהרחוב, זה פשוט לא יקרה.

מה שריגש אותי עד דמעות היה הסיור לאזור הלוקרים ממש במרכז העיר, שם הם מפקידים את החפצים המועטים שלהם, ומקבלים לפחות תחושה מסוימת של יציבות. בתמורה לשימוש בלוקר הם מתחייבים להגיע לפגישה עם מדריך פעם בשבוע, וזה מאפשר פתח לעזרה. יש גם מקלטים והוסטלים ומועדוני יום, קבוצות כדורגל וחוגי אומנות, ותוכנית מרפא שמחברת בין אנשי רפואה לדיירי הרחוב. בעבר היו גם מפגשי שישי בירושלים, עיר שעצם הווייתה מזמינה להתחבר לממד זמן שהוא מעל היומיום, ממד שחסר מאוד לדיירי הרחוב, מעבר לאובדן של ממד המקום.

פעמיים הומלסים. אנחנו חווינו את חוויית חסרי הדיור פעמיים בימי חיינו. בפעם הראשונה היה זה לאחר שרפה שהתחוללה בדירה שמעלינו בקריית הישיבה בשעלבים. קצר חשמלי גרם לכך שבתוך דקות ספורות האש התפשטה לתקרת העץ והבית עלה בלהבות, בלי פגיעות בנפש. בעקבות השרפה עברנו לתקופת גלות לנוף איילון לצורך שיפוץ הדירה, עם תינוקת בת חצי שנה והבאה בתור בבטן. התקופה התארכה והתארכה, אך לבסוף חזרנו לכור מחצבתנו. הפעם השנייה הייתה בזמן הגירוש מהבית שלנו בנצרים. בעזרת ה', בקרוב תחל הבנייה של ההתיישבות היהודית בעזה ונוכל לומר גם הפעם שחזרנו לכור מחצבתנו.