admin
למה 'לעיין מחדש' רק בגזירת איסור הנגיעה בשבעה נקיים. תגובה לרבנית מלכה פיוטרקובסקי.
המציאות עולה על כל דמיון. מזה שבעה וחצי חודשים שלא התחבקנו עם הנכדים שלנו. אפילו מגע על כתף. לחיצת יד לא הייתה.
לא מגע של חיבה ואף לא סיוע פשוט. להעביר מכתב. מתנה. לעסות גב תפוס. יש כל כך הרבה שפות של מגע. דגדוג באצבעות כף הרגל או צביטה בלחי. ליטוף עדין של ברך שמנמנה או ליפוף של שערת ראשו של תינוק מתולתל. כל זה נמנע עכשיו.
אנחנו בדור שבו מקובלת הבעה מופגנת של חיבה. והרבה מגע. וחיבוקים מתעופפים בין שכנים ובין חברים. ודווקא לעת הזאת מחליט משרד הבריאות, ועוד גדולים וטובים כמוהו בכל רחבי תבל, שאסור לגעת באף אחד חוץ מבני הקפסולה המשפחתית המצומצמת. זאת החלטה שמתעלמת מרחשי הדור, הייתי אומרת אפילו שהיא לחלוטין מנותקת מהמציאות וחסרת כל אמפתיה לדופק הציבורי. והבידוד הזה? הזוי לחלוטין.
כל בר דעת יבין שיש פה הגזמה פראית. הם מנותקים. את הגזרות האלו חייבים לתקן. ברגישות. אמנם יש פערי תרבות חובקי תבל בין הנאורים לבין ה'גמזו'אים למיניהם שרק את טובת עצמם ותהילתם מבקשים, אבל לפחות להניח את השאלות לפתחם – חייבים.
פה נביא כמה דוגמאות שימחישו את האבסורד. מה נאמר על השכן שבבידוד שאפילו לחבק את בנו בן שמונת הימים למילה הוא לא יכול? ומה עם ילד בן שבע שמבודד מכל בני גילו, מאחיו ואחיותיו ומאחד מהוריו? ומה עם הילד המיוחד, שהבידוד הזה הוא לא אנושי בעליל עבורו? הוא חייב לגעת בכולם. כך הוא מביע אהבה. ופתאום גזרה נגזרה – אסור! והבת לאחר הלידה כל כך רוצה חיבוק ממך, אמא, וגם את מתקשה להתאפק.
תקשיבו. אנחנו הרי לא חיים במאה ה-12, אז אמנם המציאות הרפואית הייתה אחרת. לא ידענו אז למגר מגפות. אבל הילדים שלנו חיים במאה ה-21. אין מומחה בתחום בריאות הנפש שלא יטען שמגע הוא קריטי להתפתחות של הנוער שלנו. לא ניתן להתעלם מהנושא.
אנחנו באמת משלמים עליו מחיר כבד. וטוב שיש ילדים והורים וסבים וסבתות שפונים ומתרעמים ומתריעים. נדרש שיח בנושא בין כל מומחי הנגיפים ואנשי רפואת הציבור. בואו נעלה את הרצון שלנו כמשפחות נורמליות אל מול רצונו של משרד הבריאות, גופי המחקר העולמיים, והחיוך האכזר של הנגיף האומניפוטנטי. אבל אל לנו להגיע למדרון חלקלק, מדביק ומסוכן…
הרגישות האנושית של הרבנית מלכה היקרה מאוד מובנת. וכמה זה חשוב. לתמוך, להפגין אמפתיה, לזקוף כפופים, בוודאי. יישר כוח גדול על פועלה. אבל נדמה כי מכאן ועד להצפת דיון על שינוי פני ההלכה בתחום האישות, הדרך עדיין רחוקה.
המחויבות להלכה היא מורכבת. אבל היא חיינו ואורך ימינו.
מגע של חיבה בין בני זוג בימים האסורים לדעת פוסקים רבים הוא איסור דאורייתא. גם איסור מדרבנן אינו דבר קטן, הרי ויתרנו השנה על המצוה הגדולה והמרגשת של תקיעה בשופר ביום הראשון והעיקרי של ראש השנה בגלל חשש שאנשים יעברו על איסור מדרבנן (לרוב הדעות).
אין מקום לפגוע וגם לא 'לדון מחדש' בהלכות ברורות ומוצקות וידועות שלא חל בהן שום שינוי, ולעורר אצל החוליות החלשות בשמירת מצוות סימני שאלה אם באמת ראוי לשמור על כל הפרטים האלו, הרי לדעת הרבנית 'יש מקום לשקול' אם צריך או לא להקפיד על כך, אז אנחנו נשקול ונכריע לקולא… מי שלא מקפיד על כל הפרטים של הלכות ההרחקה בין בני הזוג בתקופה שהם אסורים זה על זה יודע שהוא 'מעגל פינות' בהלכה, וכך גם בנושאים אחרים.
אבל הלכה לחוד, ועיגול פינות לחוד. לדעתי הבקשה הפומבית להעלות את הנושא לדיון בין הפוסקים אינה תמימה ואינה ראויה, וחבל שהיא נאמרה. עדיף 'להעלות לדיון' את הצורך להרחיק בין בשר עוף לחלב…