דבש וחלב תחת לשונך – היסוד והעונג

אין ספק שחברת תנובה מלבינה שיניים לקראת חג השבועות. החלב משחק תפקיד מרכזי בחג. יש לכך כמה טעמים ,בנוסף לטעם העיקרי – הטעם של עוגת הגבינה כידוע…. אחד מהם הוא שהתורה נמשלה לדבש וחלב על פי הפסוק בשיר השירים 'דבש וחלב תחת לשונך'. בשיר האהבה הזה המתאר את הקשר שבין השכינה לכנסת ישראל- הלשון היא הדיבור, העיסוק בדברי תורה, והם נמשלים לדבש וחלב. ולכן אוכלים מאכלים טעימים שזה מתאים ל'דבש', וכמובן שלא זונחים את מאכלי החלב. עד כאן המנהג. אבל מהי משמעותו של המנהג הזה?

אפשר לומר שדבש וחלב מייצגים את שתי המשמעויות האמתיות של לימוד התורה. החלב הוא המשקה היסודי שבונה את גוף התינוק ואת גוף האדם, הוא הבסיס לחיים, והוא מייצג את אבות המזון הנדרשים לצורך בניין הגוף. חז"ל הפליגו בחשיבות ההנקה, ואף התייחסו הלכתית באופן מיוחד למינקת .בימינו מכירים הפוסקים בחשיבות ההרחקה בין הלידות לצורך טיפוח ההנקה. חז"ל  גם קבעו ש'סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב'. לכן פוסקים רבים מתירים למניקות לא לצום כלל בארבעת הצומות ה'קלים', ויש המקלים שלא לצום גם בתשעה באב ,למרות קיומם של תחליפי חלב, בהנחה שהאישה המניקה זקוקה למזון עשיר ומספק. ההלכה מכירה בכך שצום ממושך עלול לגרום לירידה בכמות החלב ובאיכותו, ואת העובדה שההנקה עדיין עדיפה רפואית ופסיכולוגית לבריאותו הגופנית והנפשית של הילד וגם של האם. הספרות הרפואית הפדיאטרית מדגישה את חשיבות ההנקה להתפתחותו הקוגניטיבית והרגשית של התינוק. ובספרות הגינקולוגית, מובאת מעלת ההנקה בהגנה מסוימת המוענקת מפני סרטני השד, השחלה והרחם. כל זה בנוסף לחשיבות של הקשר הגופני והנפשי הנרקם בין הילוד לבין אמו. אבל מעבר לכך, ההנקה מעניקה חוויה חושנית במדרגה עליונה. במהלך ההנקה, מופרשים הורמונים של קשר ושל חיבור – הפרולקטין, האוקציטוצין, והדופמין. אז יש בחלב ממד של עונג, למרות שבסיסו- הוא מוצר חיוני.

הדבש הוא התוספת, הצ'ופר, הטעם הטעים שאינו חיוני לכשעצמו – אבל נוכחותו משמעותית מאוד להרגשה הטובה, לשמחה הזורמת, לחיים של אושר. והנה בלימוד התורה קיימים שני המוטיבים האלו: ראשית כל התורה היא המזון הרוחני הבסיסי שלנו, בלעדיו חיינו אינם חיים. גם לימוד ההלכה וגם לימוד האגדה וגם לימוד המקרא, וכל התורה בנגלה ובנסתר, הם בסיס חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה. אבל בנוסף על כך ,התורה היא עונג, כיף גדול, היא צ'ופר, היא נותנת טעם לחיים, היא מחזקת את הרוח, היא קושרת בינינו לבין האידיאלים שלנו והמטרות שלנו, היא ה'דבש' שבחיים. לכך אנחנו מכוונים בביטוי נועם עול תורה. מדובר על עול שהוא נעים.  ה 'אבני נזר' בהקדמתו לספרו 'אגלי טל', מגנה את את מי שלא מגלה את ההנאה שבלימוד. לדעתו לימוד שגם מהנה את הלומד הוא  לימוד תורה 'לשמה', הוא משקף את העובדה שהתורה היא חיינו במובן הכי פשוט והכי אמתי של הביטוי. וזהו 'דבש וחלב תחת לשונך' – התורה היא גם דבש וגם חלב, ואת שני ההיבטים האלו בתורה אנו משבחים ומהללים בחג השבועות, ועליהם אנו שמחים, ובשבילם אנו חיים.