דר הלידה הלאומי ד"ר חנה קטן על העלייה במספר הלידות השקטות בתשפ"ד

אובדן בערב תשעה באב. ברחוב ירמיהו 33 בירושלים, ממש סמוך לכניסה לעיר, עומד בניין רב קומות שהוקם בחסות ארגון 'יד שרה', והוא משמש כבית מלון מן המניין עם אגף שיקומי – והכול בטוב טעם. המקום מרהיב ביופיו ובעיצובו, יש בו בריכה טיפולית מחוממת, חדרי פיזיותרפיה, סאונה ואגף שיקומי שלם, לצד חדרי אוכל ולובי מפוארים וחדרים רחבי ידיים באבזור מודרני.

בתוך המלון הוקם לאחרונה גם בית החלמה ליולדות של לידות שקטות, רעיון ייחודי שקרם עור וגידים ביוזמת עמותת 'ניצוצות ענבר'. 'יד שרה' הרימה את הכפפה, ומגיעות לשם לא מעט נשים שחוו את החוויה הקשה הזאת. המקום מציע לאישה וגם לזוג שחוו לידה שקטה אווירה רגועה, מפנקת ומעצימה, עם מרגוע פיזי וליווי רגשי. אני מנהלת את הצד הרפואי של בית המלון הזה, ומרגישה שזאת שליחות. כגינקולוגית קשה לי לא להזדהות עם הכאב שעוברות המון נשים בעקבות חוויה דומה. מהסטטיסטיקה הצרה שאני עשיתי, ולאחר עיון בתיקי האשפוז שעברו דרכי השנה, נדמה כי מספר הלידות השקטות עלה באופן ניכר בשנת תשפ"ד, ואין זה פלא.

ויש עוד סיבה שגורמת לי להזדהות עד כאב עם חוויית האובדן הזאת. בערב תשעה באב לפני 33 שנה (כמה סמלי) עבדתי במרפאת גאולה. אני מסיימת לבדוק את הנשים ההרות, ומתפנה סוף סוף לטפל באישה הרה נוספת, הלוא היא אני, שתמיד תהיה בעדיפות אחרונה. מהבוקר לא הרגשתי את תנועות העובר, אבל הרי הייתי עסוקה בבדיקת נשים ובטיפול בהן. אני מנסה להניע את הבטן ההריונית שלי, וכשהעובר לא נענה אני מכינה לי כוס קפה עם המון סוכר כדי להעיר אותו, וגם נשכבת על המיטה הגינקולוגית ומסתובבת על צידי השמאלי ונשארת כך במשך כעשרים דקות. אין קול ואין עונה. בלית ברירה אני פותחת את חדר האולטרסאונד הנעול ומעבירה מתמר על הבטן שלי. לתדהמתי הגדולה אני רואה שלעובר אין תנועות גוף וגם חדרי הלב ללא פעימות. לא יכול להיות! אבל זה בדיוק מה שהיה. נסעתי מיד לשערי צדק, וכך בערב תשעה באב עברתי לידה שקטה שבה נולד עובר ממין זכר. עד היום אני זוכרת את גודש החלב שהגיע למחרת, כשאני כאובה גופנית ורגשית.

לשמור על הקרוקס נקיות. אבל לחדר הלידה יש צד הרבה יותר שמח. חדר הלידה במרכז הרפואי שערי צדק הוא כור מחצבתי, המקום שהיה בשבילי בית במשך שנים בימים ובלילות, הבאר ששתיתי ממנה ואני חבה לה רבות. תמיד תישמר בליבי פינה חמה לחדר הלידה ולאלו שעמדו בראשו. מהמיילדות למדתי המון, ובראשן במבי האגדית. הן אלו שהכשירו אותנו הרופאים לקבל לידות, כאשר במבי הקפידה שהטקס יהיה אלגנטי. היא אפילו הייתה בודקת את הקרוקס שלנו כדי לוודא שאין עליהן טיפת דם שהגיעה אליהן בטעות.

במחלקת היולדות של שערי צדק גם ילדתי את רוב ילדיי, כך שאת החוויות העוצמתיות ביותר עלי אדמות חוויתי שם, בקומה 7 (היום המחלקה בקומה 9). אני זוכרת כל פרט ופרט מכל לידה כאילו היה זה רק אתמול – באיזה חדר כל ילד נולד, באיזו שעה בדיוק, מי הייתה המיילדת (כולן נהדרות!), כמה שקל התינוק עד רמת הגרמים, איזה רופא מרדים ביצע את האפידורל הנכסף. אנו הנשים זוכרות כל פרט במהלך הלידה מפני שזאת החוויה המשמעותית ביותר בחיינו.

ספר נולד. אצל רוב הנשים התקופה של ההריונות והלידות היא חלק מרכזי בהווייתן, וכמה חשוב לעבור אותה בטוב, לחיות אותה במלוא עומקה ומשמעותה. והנה הגיעה המלחמה וחידדה את הצרכים בתקופה זו, והחלטתי לכתוב ספר על היריון ולידה.

הרעיון הזה מתבשל כבר יותר מעשרים שנה. בזמנו נפגשנו בעלי ואני עם ד"ר עמוס בר בבית ההוצאה של זמורה ביתן בתל אביב. ד"ר בר כתב והוציא ספר רב־מכר על היריון ולידה, והוא רצה שאני אערוך את ספרו בצורה מותאמת לציבור הדתי בסגנון, בשפה ובתמונות. לבסוף ההוצאה החליטה שזה לא כלכלי, כי נודע להם שבציבור הדתי מעבירים ספרים מאחד לשני ומשום כך רוכשים פחות עותקים. העניין נדחה, וכתבתי ספרים רבים בנושאים אחרים. עד שהגיעה שעתו של הספר הנוכחי.

היה ברור לי שאני לא מעוניינת לכתוב ספר שמעביר מידע יבש. היום עם קליק על ד"ר גוגל המידע זמין לכול, וזה גם משעמם. היה לי חשוב להביא את הערך המוסף שלי כרופאה יראת שמיים ותיקה, וכך שילבתי בספר החדש 'את יולדת' סיפורים מהקליניקה ולצידם תובנות וטיפים רפואיים, הלכתיים ואישיים על הציר של היריון, לידה ומשכב הלידה. זה לא היה מתאפשר לולא השנים הארוכות של טיפול בנשים הרות ויולדות ומניקות, ואחרי פגישות אינספור במרפאה עם נשים שנמצאות בנקודה מסוימת על הציר הזה וזקוקות לעזרה, עצה, עידוד והכוונה. בין השורות אני מביאה את עצמי, כאישה שחוותה לידה אחת או שתיים, עם תובנות ותחושות שאני משתפת בהן את הקוראות והופכת בכך, במידה מסוימת, את רשות היחיד שלי לרשות הרבים. התרגלתי לכך אחרי שנות הכתיבה הארוכות והמבורכות בטור זה.

בספר אני מעלה שאלות פיקנטיות, כמו מתי לספר להורים על ההיריון המתרקם – שאלה לכאורה בנאלית, אך יש לה השלכות ארוכות טווח במרקם המשפחתי העדין שבין הזוג הצעיר להוריו משני הצדדים. אני מפגישה את הקוראים עם וירוס ה־CMV החמקמק, ומשתפת בתובנות על רזי הסביבה התוך־רחמית והסימנים הראשונים לעובר במצוקה, על זירוז הלידה והניתוח הקיסרי. יש פרקים על לידות שקטות ועל לידות לאחר שכול, על חופשת הלידה ועל תפקיד האב בה, על ולדנות גבוהה ועל דיכאון לאחר לידה, בסך הכול כשבעים פרקים של מסע ארוך. נראה לי שכמעט כל זוג צעיר (וגם לא) ימצא את עצמו בלא מעט פרקים מתוך הספר.

11 חודשי לידה. אז בקרוב יבליח מהדפוס פרי עטי מספר 11 וזה מרגש. במסע ללידת הספר היו צירים רבים, בלי הרדמה אפידורלית, אבל אני לא מתרגשת מזה. שנים רבות עבדתי בחדר לידה וקיבלתי אלפי לידות, אם לא יותר. זו דרכה של לידה. כך בלידה של ילד, כך בלידה של ספר, כך בלידה של אומה, וכך גם בלידה של גאולה. אנחנו נמצאים 11 חודשים על המשבר בחדר הלידה הלאומי, ומצפים לה. אין דרך חזרה. שרק תגיע