admin
לאחרונה החלטנו להוציא מידי ראש חודש עיתון בדוא"ל של כל נכדינו.. העורכת המדופלמת, בת התשע, בקשה שאשלח סיפור ילדות. אז שלחתי על הבובה חביבה שכל כך אהבתי והיא ננטשה בחו"ל.
כשהייתי ילדה, מאד אהבתי בובות. כשגדלתי, וחגגתי בת מצווה, הבנתי שזה לא ממש מתאים לילדה מתבגרת לשחק עם בובות, אז העברתי לאחיות הקטנות שלי את כל האוסף.
באותה שנה, לפני חג הפסח, אבי ואמי היו נוהגים לקחת אותנו לחנות צעצועים כדי לבחור מתנה לאפיקומן [עוד לפני שהם ידעו מי יתפוס אותו- כולם קיבלו מתנות מראש, וזה מאד הוריד את המתח סביב החבאת האפיקומן].
קנינו גם 2 צעצועים כל אחד כי בחוץ לארץ יש שני ימי מועד- כך שחוגגים שני לילות סדר. זה מאד לא נחמד לגור בחוץ לארץ, אבל דווקא ליל סדר שני היה ממש כיף. כולם ישנים לפני, ללא הכנות- כי אסור בחג לבשל וכו' ויש הרבה כוח להקשיב לכל סיפורי ההגדה, לשיר את שירי ההלל, וליהנות מביקורו של אליהו הנביא. גם אמא שלי- סבתא בבי נהנתה מאד כי היא לא התעייפה בערב החג ויכלה לשבת עם כולם.
אבל בואי נחזור לחנות הצעצועים-
עמדתי שם לפני המדף הצבעוני שם חייכו אלי בובות בלונדיניות וחומות שיער, חומות עיניים וגם תכלת, מתולתלות וגם לא. כל כך רציתי בובה. אבל לא נעים., חשבתי בליבי. אני הבכורה. יש לי כבר הרבה אחים קטנים.
בסוף ראיתי בקצה העין בובת דובי ורודה ענקית . עיניה הגדולות הביטו עלי ואני עליה- והחלטתי שאקנה אותה כדי לקשט את החדר. וכך היה. סבא וסבתא קנו לי את הבובה.
הבובה הלכה אתי לישון ובלילה השכימה קום אתי בבקר. והייתי בחשאי מניחה על חייה הוורודות נשיקות ומחבקת אותה ומלטפת את הפרווה הנעימה שלה. אבל רק כשלא היה מישהו בחדר.
[היינו חמישה ילדים בחדר כך שזה היה קצת מסובך]
לא היתה מאושרת ממני. קראתי לה חביבה והיא באמת היתה חביבה מאד. היא מעולם לא אמרה לי דבר מעצבן. ותמיד הקשיבה לי כשספרתי לה איך נעלבתי מחברה או איך פחדתי ממבחן.
לאחר שנתיים, בהם התיידדתי מאד עם הבובה חביבה, וליבי נקשר בליבה, הודיעו לנו סבא מרדכי וסבתא בבי הצדיקים, שהגיעה השעה- אנחנו סוף סוף עולים לארץ ישראל! מאד חיכיתי וציפיתי לרגע הזה. האמת היא די דחפתי את ההורים שלי לעלות ארצה. להם היה מאד קשה- היו להם אחים ואחיות, שכנים ושכנות, חברים וחברות, מקום עבודה וקהילה ובית כנסת ובית ופתאום לעזוב את הכל עם שמונה ילדים מאד קטנים- זה לא דבר פשוט. אבל אני לא הרפיתי. ניג'זתי שוב ושוב. וזה ,ביחד עם התפילות שלי, עזר.
ארזנו בהתלהבות את כל חפצינו ותוך חודש ימים כבר עמדנו – אני ושבעת אחי והורי הצדיקים- ליד המטוס הלבן והגבוה שעומד להסיע אותנו אל ארץ חלומותינו. לפני העלייה למטוס, עשו מבדקים של החפצים, ואני עמדתי שם עם הבובה חביבה , מחבקת אותה אלי, שלא תאבד בין כל החפצים והמזוודות. פתאום ניגש אלי איש גבוה שחור עם כובע ומשקפיים גדולות, סנטרו כמו שפיץ והמצח שלו מקומט כולו. הוא הצביע על חביבה ואמר לי בזעם- 'את לא עולה על המטוס אתה. הבובה גדולה מידי וזה מעבר למכסה שלכם. תצטרכי להשאיר אותה פה!' התחלתי לבכות. ממש כמו ילדה קטנה. איך אשאיר את חביבה פה לבד? כל האחים הקטנים הסתכלו על האחות הגדולה מתנהגת כמו ילדה קטנה. האיש השחור לא התייחס. אבא ואמא הסבירו לי שאין לי מה לדאוג. הם יקנו לי בובה אחרת ישראלית. צברית. אבל אני אהבתי את חביבה. ואז אמא שלי הזכירה לי שוב ושוב עד כמה אני חיכיתי להגיע לארץ ישראל. והנה, תיכף החלום מתגשם. אז למה הדמעות? עליתי רועדת ובוכייה למטוס, והחלטתי לא להסתכל אחורה אל עבר חביבה שלי. המטוס של חברת אל-על הישראלית היה מלא יהודים שחיכו להגיע לארץ ישראל ודיילות שדיברו עברית ואוכל של ארץ ישראל וטייס שמדבר עברית וכשסוף סוף המריא המטוס הלבן והגבוה אל תוך השמיים התכולים ושקע בחיק העננים, עשיתי שלום לחביבה והרגשתי שאני מחליפה אהבה ישנה באהבה חדשה הרבה יותר גדולה- אהבה לארץ הקודש, ארץ חמדה, ארץ ישראל.