הגוף זוכר

מחקר חדש מסביר כיצד גוף האישה עושה שימוש בזיכרון שנצבר בתחילת ההיריון הראשון כדי לשפר את ההריונות הבאים

פורסם בערוץ 7 | כ"ט בתמוז תשע"ח 12/07/18

כבכורה חשבתי בליבי שריבונו של עולם העניק לי מתנות גדולות, ועד שהגיעו אחיי הקטנים כנראה שהן כבר נגמרו לו. אז זהו, שלא. מתברר שלפעמים העסק משתבח עם כל היריון והיריון, אבל בכל מקרה שמורות הזכויות לטביעת אצבעותיו הנדיבות של הבכור.

מחקר שנעשה באוניברסיטה העברית בירושלים ובהדסה הר הצופים העלה כי גוף האישה עושה שימוש בזיכרון שנצבר בתחילת ההיריון הראשון כדי לשפר את ההריונות הבאים ולהפוך אותם למוצלחים יותר. התופעה שהיריון חוזר מוצלח יותר ידועה. התינוקות לרוב במשקל לידה גבוה יותר, והסיכונים לרעלת היריון ועיכוב בגדילה ובהתפתחות נמוכים יותר. עד כה הסיבה לכך לא הייתה ידועה, ולא נמצא לה הסבר פיזיולוגי. בעבודה זו הוסברה התופעה על ידי תהליכים תאיים ומולקולריים.

עבודת המחקר נמשכה יותר משש שנים ועשתה שימוש בכ‑500 דגימות רירית הרחם מהפסקות יזומות של ההיריון הראשון ומהריונות חוזרים (עד עשירי).

אחד מפלאי הטבע הוא שיש תאים אימהיים מיוחדים, אשר נמצאים בכמויות גדולות במיוחד ברירית הרחם במהלך ההיריון, שהופכים מ"תאי הרג טבעיים" לתאים התומכים בהשרשת השליה. בעקבות זיכרון של ההיריון הראשון, התאים מפרישים יותר חומרי גדילה בהריונות הבאים, ויצירת כלי הדם והתרבות התאים טובות יותר. התגלית החדשה והבנת תהליכי הזיכרון של הרחם עשויות להוות בסיס ליצירת טיפולים עתידיים לנשים הסובלות מריבוי הפלות, מהשרשה לקויה של השליה, מרעלת היריון ועוד.

אחריות הורית

אי אפשר להימלט מאחריות הורית. הדיונים הסוערים סביב היתר השימוש בקנאביס מתעלמים מהשפעתו על העובר. ככל שהשימוש ילך ויתרחב נראה יותר תינוקות עם בעיות קוגניטיביות, כך מתברר ממחקר שפורסם לאחרונה.

המחקר בוצע בחולדות נקבות הרות שנחשפו לשאיפת קנאביס. הצאצאים שנחשפו אומנו ללחוץ על לחצן לשם קבלת מזון, ואחר כך נבחנו במשימה הפוכה שדרשה מהם ללחוץ על הלחצן ההופכי. נמצא כי הם ביצעו טעויות רבות. מידע זה הביא את החוקרים למסקנה שחשיפה לקנאביס במהלך ההיריון עשויה להוביל לחוסר בגמישות הקוגניטיבית של הוולדות בבגרותן.

ופעמים אנו נתקלים במקביל בתופעה של החפצת העובר. כל האווירה הרוחשת במסדרונות מרפאות מילדותיות זועקת תביעה לתינוק המושלם, עם אפס סובלנות לסטייה אף קלה מהנורמה המקובלת. אם העובר שלי ייוולד עם מנת משכל פחות ממאתיים, הרופא אשם. אם שתי אצבעות מחוברות זו לזו ברגל שמאל שלו, מוטב לקטוע את פתיל חייו ולהתחיל מחדש.

המדרון החלקלק של הרצון לשלוט במסלול חייו של העובר מביא עמו כצפוי רצון לבחירת מין העובר. לפני כעשור הוקמה מטעם משרד הבריאות ועדה שבאה לבחון אפשרות של ביצוע הפריית מבחנה ואבחון טרום השרשה לזוגות עם ארבעה ילדים ממין אחד החפצים בילד מהמין השני. מתברר ששבעים אחוזים מבקשים בנים. חלק מהסיבות הן, לכאורה, הגיוניות – הרצון לצאצא שיאמר קדיש או שיישא את השם, כבוד המשפחה וירושה (בציבור המוסלמי) ועוד. יש כ-65 פניות לשנה. מתוך 70 האחוזים שרוצים בנים, הפילוח הוא 59 אחוזים אצל יהודים ו‑99 אחוזים אצל ערבים. 65 אחוזים מפניות המוסלמים ו‑30 אחוזים מפניות היהודים אושרו. פונים אלה חיפשו את שלמות המשפחה, האיזון בין המינים, קיום מצוות פרו ורבו ועוד.

ביום עיון מיוחד שסקר את פעילות הוועדה לבחירת מין העובר, הובאה נקודת מבטה של עורכת דין הסוברת שהתהליך כולו גובל בהחפצת העובר, ושיש חשש שאם יפתחו השורות לכל הזוגות, הורים ייגשו לבחור את מין העובר בדיוק כפי שקונים ב‑ebay. תנו לאצבעות ללכת בשבילכם.

אחריות לאומית

בתי, שמתגוררת ברמת השרון, פגשה בגינת המשחקים שכנה שהתרעמה למראה בטנה ההריונית. "מה, שוב?" היא זעקה. "למה את עושה את זה? למי זה טוב? תפתחי את העיתון (לא 'בשבע', כמובן) ותראי מה יש לעולם להציע. לי יש שניים. הם באו ממקום אנוכי, בשבילי. כי האמת שבשבילם היה עדיף לא להיוולד לתוך העולם המכוער הזה". לפתע עיניה התבהרו, והיא הוסיפה בקול דק ויציב, כאילו הבליחה בראשה הארה של רגע: "אולי ההבדל ביני ובינך הוא שאת מאמינה שהעולם הוא טוב, ולכן את מוסיפה חיים". והיא ממש צודקת. אכן, בטוב העולם נידון. כך אנחנו מאמינים ואנחנו מוסיפים חיים גם מתוך תחושת שליחות דמוגרפית, לאומית והלכתית. המשימה הזאת דורשת אחריות והשקעה, אך היא גם מביאה בכנפיה סיפוק וכיף ואהבה אין קץ. אז אולי גם אצלנו זה קצת אנוכי, הלוא כן?

להיות מעורב

אורי אורבך ז"ל ידע לגעת בנקודות הליבה, כבקי ורגיל בתכונותיו של הציבור שאליו השתייך. הוא ידע להפוך מציאות מורכבת למטאפורה משובבת. כשהוא נאלץ להניח את הקולמוס באופן חלקי ולדשדש בבוץ הפוליטי, הוא עשה זאת מתוך תחושת שליחות גבוהה. וכך כתב: "התרנגולת שתורמת את ביצתה לארוחת הבוקר שלך – מעורבת, וכשהיא תורמת את בשרה לארוחת הצהריים – היא כבר מחויבת". כך תיאר אורבך את המעבר מהעיתונות לפוליטיקה, לא כחציית קווים אלא כשדרוג השליחות שלו למען התורה, העם והארץ. קרי: כעיתונאי אתה מעורב, כפוליטיקאי אתה מחויב.

אין ספק שכיף יותר להביט ממעוף הציפור על אירועי השעה. זה סטרילי כל כך. אין חשש לזיהום. אבל ככל שאתה דש את הבוץ ברגליך, אתה חש מעורב יותר ויותר, ולומד להיות מחויב.

וכך, הציבור שלנו נוטל על כתפיו סרבל עמוס בלהט השליחות, ובדיוק מזה הם מפחדים. מסע הדרת הדת מהמרחב הציבורי, המכונה מסע ה"הדתה", נולד מתחושות של אימה ופחד. מאמרו של פרופ' דב שוורץ ב'דעת' האיר את עיניי ממש. הוא מבהיר כי קמפיין ההדתה אינו תוצאה של התעצמות החרדים, ולא הגיע בעקבות ריבוי המסורתיים בני הכיפות השקופות, וגם לא מהחשש מהחזרה בתשובה של החילונים. הקמפיין נולד כתגובה להתגברות כוחם של החרד"לים בכל המערכות – בצבא, במדע, בפוליטיקה, במערכת המשפט, באקדמיה ועוד. זה מכניס אותם להיסטריה. הם ייתנו מקום לכל קבוצה שלא תאיים עליהם ישירות, אבל החרד"לים, לדידם, הולכים לכבוש להם את המלכה בבית, לגנוב להם את המדינה, ומזה הם מפחדים. מאוד. ולנו לא נותר כי אם להוסיף אור ולהאמין שאכן – בטוב העולם נידון.