הגיבורות שלנו

מתפללות יחד. שעת לילה קרירה במטה החטופים בעיר ללא הפסקה, ברחוב לאונרדו דה וינצ'י – צייר שמאוד אהבתי את ציוריו, ובצעירותי הייתי מנסה לחקות את הסגנון שלו.

נפגשנו, קבוצת רבניות שבחרה השרה חברת הכנסת עידית סילמן, עם אימהות, אחיות וקרובות משפחה של חטופים. סילמן ביקשה שאשתתף, וכשהיא מבקשת קשה לי לסרב. ישבנו סביב שולחן עגול במפגש על טהרת המין הנשי. הייתה שם אחוות נשים והמון דיבורים על אחדות ורצון לשיתופי פעולה ביחד עם תביעה של משפחות החטופים שהציבור שלנו יהיה מעורב יותר במטה.

ניסינו להסביר שצורכי עמך מרובים בעת מלחמה, ובין ניחומי אבלים, הלוויות, ביקורי פצועים, דאגה למפונים ועוד – המשימה הזאת היא עוד אחת. נוסף על כך, רוב המפגשים מתקיימים במוצאי שבת בשעה מוקדמת שאינה ריאלית למשפחות דתיות שצריכות להתארגן אחרי שבת, אולי להיפרד מהנכדים או מהבנים שחוזרים לצבא. כמו כן, חלק גדול מהפעילות שלהם מתקיים בתל אביב, כך שהזמן והמקום אינם מתאימים. הארכנו בכך שאנחנו פעילות בכלים ובשפה שלנו – בעצרות תפילה, באמירת תהילים – והיו המון כאלה. אז הן ביקשו להוסיף עוז בתפילות, ושהן רוצות להצטרף לעצרת שלנו. יצאנו בהרגשה של אחווה, בחיבוקים ועם טעם של עוד. בעזרת ה' לא ניפגש יותר במטה, כי הוא ייסגר בקרוב עם חזרת השבויים, אלא במפגשי פנים אל פנים במשימות לאומיות אחרות.

מה מבקשות האימהות. בוקר חורפי ליד משכן הכנסת. מעל לבגדיי אני לובשת טי־שירט לבנה עם הכיתוב "אימהות ללוחמים". מאז שהצטרפתי למטה אימהות ללוחמים אין לי רגע דל. זו קבוצה תוססת של נשים הטרוגניות מאוד – ממגזרים שונים, בגילים שונים, ממקומות שונים בארץ ועם דעות פוליטיות שונות. המשותף הוא שכולנו אימהות ללוחמים וחרדות לשלומם של ילדינו. המטה מקיים פעילות נרחבת בכנסת, במדיה החברתית ובתקשורת. ביוזמת המטה התקיימו ביקורי פצועים, עצרות בקריה, עצרת בגבול עזה ועוד.

אחת לשבוע עומדות נשות המטה של אימהות ללוחמים בסמוך למשכן הכנסת, ליד עמדת מפגיני "רק־לא־ביבי־חטופים", שכאמור גורמת נזק רב מאוד לתדמית של מטה החטופים, שהוא ארגון א־פוליטי. הצירוף הזה מרחיק אנשים משלנו ופוגם באחדות הנדרשת סביב סוגיית החטופים ובכלל. ובחזרה לנשים: עומדות שם כמה עשרות מהן עם חולצות לבנות שעליהן הודפס "אימהות ללוחמים". מכוניות שעוברות צופרות לאות אהדה, חברי כנסת באים לבקר ולהביע תמיכה, וגם אזרחים מהשורה מצטרפים. חלקם פותחים בשיחה, חלקם מנסים לאתגר ויוצאים אוהדים יותר מאשר בבואם. יש שם נשים מדהימות, אידיאליסטיות, לביאות אמיתיות. באחד הימים הגעתי לשם, הצטלמנו עם החולצות הלבנות של אימהות ללוחמים וחיזקנו זו את זו. מה אנחנו רוצות בעצם? זה פשוט מאוד.

שיהיה ברור: אנחנו תומכות בצה"ל, תומכות במנהיגינו. אנחנו לגמרי ממלכתיות ולא לוחמניות, בניגוד למאמצים לצייר אותנו כאימהות של שהידים. לא ביקשנו את המלחמה הזאת ואנחנו חרדות יום יום לשלום ילדינו. ודווקא בגלל זה אנחנו מבקשות שני דברים פשוטים. האחד, שמדיניות הלחימה תתבסס על כך שחיי לוחמינו קודמים לחיי האויב בעזה. כן, גם אזרחים, שהם כלל לא תמימים. לא ייתכן שיכניסו חיילים לבניינים ממולכדים במקום לפוצץ אותם. ראינו מטעני חבלה בחדרי תינוקות, במרפאות, בבתי ספר ובגני ילדים. וזה מוביל לדרישה השנייה: אנחנו לא מוכנות שיכניסו לרוצחים המתועבים עזרה "הומניטרית", שבעצם מספקת להם חמצן להמשך הלחימה במקום שייכנעו. בכך היינו יכולים לנצח, להחזיר את החטופים הביתה ולסיים את השטחתה של עזה וכיבוש כל השטח עד ציר פילדלפי. חלקנו גם מבקשות להמשיך את החזון להתיישבות יהודית ולהחזרת גוש קטיף על מכונו. אגב, הדגל של ציר פילדלפי היה אצלנו בבית שנים רבות, לאחר שהפלוגה של אחד מבניי, חייל גולני, תחת פיקודו של אלירז פרץ הי"ד, יצאה משם בבושת פנים ובצער גדול בימים שקדמו לגירוש.

הכאב השקוף. ערב סגרירי בלשכה של עוצמה יהודית במשכן הכנסת. קבוצה של חמש נשים צעירות, חלקן עם תינוקות בחיקן, באו מרחוק עם עגלות וציוד לפעוטות כדי לספר את הסיפור שלהן, בעידודה של חברת הכנסת לימור סון הר־מלך. אנחנו קבוצה של נשים השייכות לשדולת האישה הדתית והחרדית שבאו להקשיב. חמש נשים עוצמתיות, צנועות, מוארות, שבאמתחתן סיפורים מזעזעים. מתברר שחלקן הגדול חיות לבדן על גבעה מבודדת עם חבורת פעוטות כמעט בלי קשר עם הבעל. הביקורים חפוזים מאוד, מעבר לסורגים, בלי שהאב יכול לגעת בילדיו הרכים. על תנאי הכליאה אני אפילו לא מדברת, אבל כאישה אל אישה כאבנו את הסיפורים האישיים שהן הציגו בפנינו. חלקן נזרקו לרחוב כאשר קיבלו צו הרחקה מהבית ומכל רחבי יהודה ושומרון, וזאת מהרגע לרגע, כאשר ההורים משני הצדדים גרים באזור וזה אומר שאין להן לאן לפנות. והעצוב מכול הוא שלתחושתן, הציבור שלנו לא חש את כאבן. כל זה בלי קשר להשקפת העולם שלנו בנוגע לדברים שבהם מואשמים הבעלים, בין אם אנחנו משוכנעים שהם מצוצים מהאצבע ובין אם אנחנו חוששים שהם מבוססים על מידע אמין פחות או יותר.

ילדים אחרי המלחמה. הבנות הללו התחתנו בדרך כלל מוקדם, ובעיניי זה נפלא. בשנות העשרים המוקדמות לחייהן הן כבר אימהות לשניים או שלושה ילדים, כמו בציבור החרדי, וזה מבורך. אני לא רואה קשיים רבים יותר בנישואים צעירים שכאלה מכפי שאני רואה בנישואים בגיל מבוגר, ואני כן רואה משפחות יפות, שמחות וגדולות. מספרים על בן גוריון שכאשר העניק לעמוס חכם את התואר חתן התנ"ך העולמי הוא שאל אותו אם הוא נשוי, וכשעמוס השיב בשלילה הוסיף בן גוריון "אתה צריך להתחתן". וכך עשה חכם.

וכאז כן היום. מישהו שלח לי סרטון שבו אחד ממפקדי הגדודים שהשתחררו לאחרונה מהלחימה בעזה אומר לחייליו בנאום הפרידה שאחת ממסקנות המלחמה היא שצריך ללדת הרבה ילדים, והוא נענה במחיאות כפיים ממושכות של חיילי הגדוד. ילדים זה שמחה, זה העתיד, זהו ביטוי מזוקק של אופטימיות בסיסית ואמונה גדולה, השכר בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.