admin
ילדים מחפשים משמעות. איך הפכה החסידה לסמל להבאת תינוקות לעולם? סביב חודש מרץ, בסוף החורף, החסידות היו שבות לאירופה בכל שנה כשהן נושאות במקורן הארוך את גוזליהן. וכך, זוג שהתחתן בחודש יוני ציפה וקיווה כי עד חודש מרץ למניינם, ממש תשעה חודשים אחר כך, הוא יזכה לתינוק. עם שוב החסידה ובמקורה התינוק הם ייהפכו בן רגע להורים מאושרים. אבל זה לא תמיד כל כך פשוט.
אדם לא חי בחלל ריק, והוא לא מגיע להוריו בעזרת החסידה עם המקור הארוך. המציאות הפוסטמודרנית הופכת את מוסד ההורות למוסד אמורפי, כאשר פעמים רבות נוצר נתק בין קשר ביולוגי ובין קשר של הורות. יש שימוש בתאי הרבייה של איש או של אישה אנונימיים, וכך נוצר ילד שלא ידע לעולם מי הייתה אמו או מי היה אביו. לילד חסרים שורשים. אילן היוחסין שלו רעוע והכול אמורפי. ילד שחסרה לו זהות הורית באופן מובנה, שנכפתה עליו יתמות מולדת, יהיה שבוי בחיפוש תמידי. הוא ירגיש לא נטוע. כי ילד הוא מיקס של אבא ושל אמא, ורק על מצע הגידול הזה הוא הופך למי שהוא. ראינו זאת בפרשת ילדי תימן החטופים. כמה המטען הרגשי הכבד שזעק עד לב השמיים ממחיש את העוול ואת תביעת הזכות הבסיסית לאדם לדעת מאין בא. אבל במציאות הפוסטמודרניסטית, שבה הנישואין נתפסים כהסכם, חוזה או הסדרה חוקית בלבד, צצים כל מיני משקי בית המוכרים על ידי החוק, והמשפחה הופכת בעצם לאוסף של פרטים.
גם החילונים רוצים עוד ילדים. לאחרונה הוגש בג"ץ המבקש לחייב את בנקי הזרע לספק מידע שיאפשר לילד שייוולד לחקור אחר זהותו של האב הביולוגי, באותם מקרים שבהם יש היריון מתרומה. מחקרים מראים שילדים שנולדים לאם חד־הורית יבקשו יותר לחפש את האב הביולוגי מילדים שנולדו לזוג הורים. הבג"ץ הזה בא על גבי תשתית שהוכנה לפני שנים בתחום תרומת הביציות. בוועדה שחוקקה את חוק הביציות, שבה השתתפתי, היו דיונים ארוכים בנוגע לאנונימיות של תורמת הביצית במהלך התהליך וההשלכות הפסיכולוגיות על ילד שנולד אל תוך זהות לא שלמה. הובאו פסיכולוגים שאכן טענו שהספרות נוטה לומר שילד רוצה להרגיש מחובר לשורשים. מאידך, החשש הוא שלא תהיינה תורמות אם התהליך לא יהיה אנונימי, ויש גם לא מעט זוגות שלא מספרים לילד על התרומה, וזה עניינם. לכן בחוק הוטמע העיקרון של שמירת זהות האם הביולוגית במאגר חסוי, כדי לאפשר גישה לצורך נישואין או לצרכים גנטיים. כך, באופן דומה, מבקשים גם מגישי הבג"ץ לגבי תרומות הזרע.
יש עלייה יפה בילודה בכל המגזרים, כולל בציבור החילוני. כבר לא נדיר לראות משפחות מאושרות עם ארבעה וגם חמישה ילדים. וזה נפלא, כי ילודה גבוהה מצביעה על אופטימיות, על סיפוק, על שביעות רצון מהחיים הטובים. ועדיין, בעידן הפוסטמודרני, ובעיקר בין גדרה לחדרה, יש מקומות שבהם הזוג מסתפק בשני ילדים, ובהמשך חייו יריעות המשפחה מתרחבות, אבל לא מדובר בילדים ביולוגיים כי אם בצאצאים פחות מכבידים מבחינה חינוכית. והנה לכם סיפור: בוקר בהיר אחד יצאה בתי, שמתגוררת באחת הערים במרכז הארץ, מדירתה, ושמעה רחש בחדר המדרגות. אחת השכנות פרצה בהתלהבות: "וואו, איזה מותק. מתי הוא נולד? איך הייתה הלידה?" בתי התחבטה אם לגשת. היא לא זכרה שהשכנה הייתה בהיריון. הצצה סקרנית על הרך הנולד גילתה פרווה חומה ושיניים גדולות…
ניתוח שרואה את הנולד. ההשתתפות שלי בחקיקת חוק הביציות הייתה מאוד חווייתית. למדתי המון ודנו לעומק בכל השלכות התרומה על התורמת, על הנתרמת ועל העובר. השאלה הבסיסית הייתה מי תיחשב האם האמיתית. בסופם של דיונים הוכרע שהאם האולטימטיבית היא האם הנתרמת, שהיא ההרה, והיא היולדת, והיא המיניקה, והיא המגדלת, והיא המחנכת (לפי ההלכה קיימת מחלוקת בעניין זה). בעצם, משלב של שישה עד שמונה תאים העובר הופך לחלק ממנה, מיזוג מלא. האמת היא שזה פלא גדול שהעובר לא נדחה על ידי אמו הנתרמת ככל גוף זר, אבל בעצם הפלא הזה קיים בכל היריון, גם בהיריון טבעי לגמרי. העובר הוא שתל זר המורכב בחמישים אחוזים מתאים שיסודם בתאי הרבייה של אמו וחמישים אחוזים מהתאים של אביו.
את התכונות של ההגנה מדחיית שתל שנמצאו בעוברים מנצלת הטכנולוגיה החדשה למניעת דחיות אחרות. במרכז הרפואי רמב"ם הושתל במהלך חדשני קרום שליה בעיניה של בחורה צעירה שנכוותה. הקרום הזה מונע בדרך כלל את דחיית העובר על ידי הרחם במהלך ההיריון, והוא מכיל חומרים מזינים חשובים שמסייעים בגדילתו. השליה נקצרה מתורמת שעברה ניתוח קיסרי. לאחר התאמת הקרום הוא נתפר מתחת לעפעפיה של הצעירה, והנה השתל נקלט והצעירה שבה לראות. ממש ראיית הנולד.
תחפושות בפגייה. יש דרכים שונות לתת לילד תחושה שהוא שייך ולא דחוי, שהוא רצוי גם כשלא הכול הולך בתלם. לאחרונה התחיל פרויקט בגנים שיקומיים בשומרון: ילדים מביאים בובות מהבית, אחד מהאבות מביא אמבולנס, והילדים לובשים מדי רופא, מצטוותים למטפלת שלהם ומאיישים את האמבולנס כדי לטפל בבובה החולה. וכך, בשיטת ההשלכה, הם יכולים לדבר על הכאבים שלהם. בכלל, יש היום יותר התייחסות לרגשות במערכות החינוך והבריאות, עם המון חשיבה יצירתית. בפגייה בוולפסון, לכבוד חג הפורים, חיפשו את הפגים בתחפושות ססגוניות – זה ארנב, זה ליצן וזאת אלזה. כל כך מרגש. החוכמה לדעת לשלוף אותם ממעטה הצינורות והמכשירים ולהאניש את היהלומים השבריריים האלה. אין לי ספק שהחסד האמיתי היה כלפי ההורים, שכל כך מחכים לנורמליות בחיים. גם להורים חשוב לתת כוח. הניתוק הפיזי מהילד ששוכב לבדו באינקובטור מקשה עליהם מאוד.