המחדל באסותא: למי שייכת התינוקת על פי ההלכה?

רחל אמנו, האם האולטימטיבית, מבקשת הריון.  'ואם איִן, מתה אנוכי'.  הבאת חיים הוא צורך קיומי עבור כל אישה באשר היא… יש מדרש שאומר שיוסף נוצר מביצית של לאה ודינה מביצית של רחל, והתחלפו העוברים ברחמם- והרי רחל הייתה אמו של יוסף. זה מניח יסוד הלכתי לדיון בנושא האימהות במקרה של תרומת ביצית ופונדקאות.

כשאני פוגשת אישה ששחלותיה פסקו מלכת, אני חשה כמו אונקולוגית. במסגרת לימודיי והתמחותי ברפואת נשים ,לא הוענקו לי כלים לבשר בשורות כאלו. אני רגילה לבשר בשורות טובות. זאת הסיבה שבחרתי ברפואת נשים ומיילדות. והנה, אני פוגשת תחושות של כאב, אבדון וייאוש. אני מיישרת מבט אל מול העצבות שנוכחת מולי ובזהירות  מניחה על השולחן את הרעיון של תרומת ביצית. בעיניי, תרומת ביצית היא בשורה טובה. היא עוגן והצלה לזוגות רבים מאוד.

היא מתכווצת. "דוקטור, אני לא מוכנה לשאת ילד שהוא לא שלי!". אני מסבירה לה שגם אם הביציות אזלו, זה ממש לא אומר שיש לוותר על הריון ולידה והנקה. אמנם העובר נוצר מביצית זרה, אך משלב של שמונה תאים, הוא הופך להיות חלק ממנה, ומשתרש ברחמה. היא תחוש את תנועת גפיו, תתבונן בו מעבר למסך העל-קול ("כמה הוא פוטוגני, דוקטור!") בקיצור- הריון רגיל לכל דבר ועניין. בנוסף, ידועות השפעות אפיגנטיות הקשורות לסביבה הרחמית. כל מאכל, כל תרופה, אבל גם כל רגש, כל תנועה או מחשבה טובה ישפיעו ביולוגית על העובר.

"אבל, דוקטור, זה לא הגנים שלי. האם מבחינה הלכתית אני נחשבת לאמא באמת?". גם את הנקודה הזאת נבחן לעומק. בניגוד לאבהות שנקבעת באופן ברור על ידי התפקוד הביולוגי של מתן הזרע, האימהות מורכבת יותר. העידן המודרני הביא לפתחנו טכנולוגיות שמאפשרות להפריד בין הפונקציות הביולוגיות השונות של האימהות: כלומר, כשיש צורך בתרומת ביצית או בפונדקאות, עולות שאלות לגבי זהות האם. בתהליך הזה נוצרת אימהות גנטית שנובעת מהפרייה של ביצית שחרגה מהשחלה והופרתה על ידי זרע האב בחצוצרה. אך ישנה גם אימהות פיזיולוגית של נשיאת העובר ברחם במהלך תשעה חדשי הריון ובהמשך- לידת התינוק.

זכיתי להיות חברה בוועדה שהכינה את חוק הביציות לתרומה לפני עשרים שנה. שם דנו ארוכות על נושא האימהות מבחינה הלכתית, משפטית ועוד. לכאורה יש ארבעה אפשרויות- א. לעובר שתי אימהות

ב. אף אחת איננה האם

ג. האם הגנטית היא האם

ד. האם ה'פונדקאית' היא האם.

יש מחלקות בין הפוסקים לגבי קביעת שאלת האימהות. יש הסוברים שבעלת הביצית היא האם, ביניהם- הרב גורן הרב עובדיה ועוד. הרוב קובעים שהאם ההרה היא האם, וביניהם הרב מרדכי אליהו והרב זלמן נחמיה גולדברג. הרב אלישיב סבר שהאם היולדת היא האם ובסוף ימיו הכריע הפוך. זה מראה לנו כמה הנושא מורכב. בחוק ביציות וגם בחוק הפונדקאות- הנושא לא הוכרע משפטית אבל מקובל לומר שהאם היולדת היא האם. במקרים של אם פונדקאית נאלצה האם הגנטית לעבור מסלול משפטי של אימוץ התינוק שגנטית הוא שלה.

במקרה של תינוקת המריבה, נוצרה סיטואציה של תרומת עובר מחד או פונדקאות  מאידך- אבל שלא מבחירה. זוג עבר טיפולי פריון מתקדמים, שאיבת ביציות, והפרייתן והחזרת עובר.  והנה מתברר שמה שהוחזר לרחם איננו העובר הגנטי של הזוג. כמובן שפה המצב מורכב עוד יותר. מצד אחד, ישנו זוג שמבחינה גנטית הם ההורים של העובר (בהנחה שהטעות לא קרתה בזמן ההפריה ואז עורבב זרע זר בביצית אחרת). מצד שני, האישה נשאה בהריונה את העוברית, עברה טיפולים תוך רחמיים וילדה אותה. ממש משפט שלמה. חשוב לדעת שטעויות קורות בכל תחום, וגם ברפואה, אבל טעות כזאת מאוד נדירה. יש רגולציות וכל צלוחית מסומנת ובחלק  הארי של היחידות אפשר להזמין השגחה של מכון פועה. אני מניחה שהבירורים הגנטיים יידחו לעת עתה כדי לאפשר ליולדת את מנוחת הנפש.

ילדים שנולדים מטיפולי פריון הם מיוחדים. בדוק ומנוסה. יוסף ובנימין וכל האבות שלנו, נולדו מתוך תפילה וציפייה אימהית. זה מה שהבשיל בהם את התכונות העילאיות כדי להפוך לאבות האומה.