admin
"דוקטור חנה, אנחנו לא מצליחים להרות"
זוג מאותגר פוריות מתחיל בירור רפואי. ד"ר חנה קטן בסדרה מיוחדת שמלווה זוג דתי עד לתינוק.
פורסם באתר הידברות
אורי ושושי יושבים שלובי ידיים… מבטם מושפל… סומק הלחיים מספר סיפור של מבוכה… של חשש… של חוסר אונים…
'דוקטור חנה, אנחנו לא מצליחים להרות'….
האמת היא שזו טעות תפיסתית להגדיר את ברכת הפריון במושגים של הצלחה. הרי זו ברכת ה'. זה לא 'הישג', וזה לא תלוי כלל ועיקר בבני הזוג [כך גם רגשי האשמה הופכים למיותרים].
אז הם מאוד מחכים… את זה הם מבקשים להביע.
שושי ואורי אינם לבד. כעשרה אחוזים מהזוגות שמבקשים להרות, מוצאים קושי להגיע להגשמת החלום. מתוכם ניתן, בעזרתו יתברך, לעזור לתשעים אחוז בהצלחה רבה. בדרך כלל לא מגדירים את העיכוב כבעיה לפני שחלפה לפחות שנה מאז ביקשו בני הזוג להרות. בזוגות בהם האשה היא מעל גיל שלושים, מזדרזים יותר בבירור ובטיפול.
אך יש פה מבוכה ובלבול של שניים שמרגישים שהנכסים הזוגיים הכי אינטימיים שלהם, המפגש בחדרי החדרים, הופך להיות נחלת הרבים. יצירת הוולד הרי ניזונה מהמעגל הקדוש של אביו ואמו וריבונו של עולם… והנה, אני – מה לי ולמקום הפרטי, האינטימי, הקדוש הזה? האם הם מבקשים שותף רביעי?
כך מרגיש הזוג המתוק הזה. ממתינים שלוש שנים. המשפחה לוחצת, אמנם בעדינות, אך דאגת האימהות נותנת אותותיה בקמטי המצח שחורשים את פניהן האוהבות. והם לא רוצים להדאיג…
אנחנו יוצאים אט אט למסע שיברר לנו את נסיבות ההמתנה. ננסה לפצח את תעלומות הפאזל הפרטי שלהם, ולהתקדם קדימה לקראת בשורת החיים המיוחלת.
טוב שגם אורי הגיע. הרי חמישים אחוז מהפרעות הפריון הם על רקע זכרי, והתמיכה והשיתוף שלו משפיעים שפע אור על שושי. יש תשאול ראשוני, קצת מגומגם… מחלות רקע, סיפור משפחתי, אנמנזה וויסתית של שושי, מהי תדירות המפגשים האינטימיים.
המשך המסע כולל בתוכו הפנייה לבדיקות מעבדה – ביצוע מעקבי זקיקים במכון אולטרסאונד, על מנת לאתר את הביצית שקיבלה החודש את כתר המלוכה, וביכולתה להצמיח חיים. האיש בינתיים לא נשלח לבדיקות, מסיבות הלכתיות. תורו עוד יגיע…
לבה הולם כפטישים. היא מבולבלת. 'דוקטור, תסבירי לי שוב. לשם מה הבדיקות? ולמה כל כך הרבה? ואם מישהי תפגוש אותי במכון האולטרסאונד? ואיך אסתדר עם העבודה'? והדמעות לא מאחרות לזלוג. הוא מחבק אותה חיבוק דב, והיא קצת נרגעת.
אבל האמת היא שהיא ממש צודקת. מדובר על יציאה למסע, וצריך לצייד אותה היטב עם כל החגור שנדרש – שזה כולל עור של פיל [הטכנאית העירה לה הערה לגבי גילה המתקדם], הרבה גבורה [האחות שאבה לה דם מהוריד ונוצר שטף דם פנימי, ואיך היא תגיע עם יד כחולה ונפוחה לכיתה?], קורטוב של סבלנות [כמה זמן נחכה בתור לבדיקה?|, ובעיקר – המון אמונה. זהו כלי הנשק העיקרי שכדאי לדחוס בכמויות-ענק לחגור, וכך לצאת עם מבט מורם למסלול.
אז איך עושים את זה? איך יוצאים למסע עם ראש מורם ומבט קדימה? ראשית, על ידי שיטת המיקוד. להתמקד כעת במשימות שהרופאה 'הטילה' עלי. לא להסתכל אחורה על הזמן שאבד, וגם לא לחשוש מכישלונות טיפוליים אפשריים בעתיד. כעת אני עושה את מירב ההשתדלות.
שנית – משתדלים לזכור מה עיקר בטיפול ומהו הטפל. היעד ברור. יתכן ובדרך לשם יהיו דברים לא נעימים – לחכות שעות בתור, לאחר לעבודה, מזכירה ששואלת שאלות חטטניות לפני שהיא מנפיקה התחייבות, בדיקת אולטרסאונד שקצת הכאיבה, ועצם החשיפה לכל כך הרבה 'שותפים' – המזכירה, טכנאית האולטרסאונד, האחות, הרוקח, הרופאה – את מי שכחנו? פסטיבל שלם סביב נושא כל כך פרטי ואינטימי.
וגם האיש – חשוב שיצטייד בכוחות. הקושי שלו יכול להתבטא בתפילה במניין בבית כנסת היישובי, שם מתרחשות כל השמחות. הוא מאוד מפרגן לחבריו, אך גם מאוד רוצה להיות פעם המזמין ל'קידוש', לא רק המוזמן… איך הוא אמור להרגיש כאשר הוא נוכח בכל הבריתות, הקידושים, העליות לתורה של כל הנערים, קריאת המגילה כאשר הטף המחופש משתולל לרגליו – והוא 'לא בעסק'. קשה מנשוא…אולי יברח למניין אחר?
אז נוסעים לשבת להורים… ושם מקפצים הילדים של האח הקטן שלו מימינו, ובנותיה של האחות שהתחתנה אחריו – משמאלו. אוי לקנאה…
לעיתים נוספות הדאגות של הזוג על ההורים – אנחנו כל כך לא רוצים לאכזב אותם… עוד עול כבד נוסף על כתפי הזוג הצעיר.
שושי תשלים את הבדיקות [לא ניתן לה ליפול!] והם יגיעו יחדיו עם התוצאות להמשך הטיפול או הבירור. במסגרת הבדיקות נאשר ששושי מחוסנת כנגד מחלות ויראליות שונות כמו אבעבועות, חזרת, חצבת, אדמת, ועוד. וכמובן נעשה סקר גנטי [אם בדיקות של 'דור ישרים' לא נעשו בזמנו].
'את בוודאי נוטלת חומצה פולית', אני מכריזה. והיא מניעה ראשה בשלילה. 'דוקטור, נטלתי שנתיים, והתייאשתי. בשביל מה'? קולה נשבר. 'אז לא ציפית לישועה'?, אני מקשה. 'רחמנא ליבא בעי – הקב"ה רוצה את לבך, את ציפייתך לישועה שקרובה לבוא. תתחילי שוב. תאמיני שזה קרב ובא'.
אם לא תימצא בעיה בתחום ההורמונלי אצל שושי, נתקדם בבירור. יתכן ונרצה לנבור עוד קצת בהיסטוריה הגינקולוגית, ואולי נרצה ללכת לכיוון של בירור של הרחם והחצוצרות. כשמתאים – נפנה לאיש. כדאי לדחות את הפנייה אליו, לא רק מסיבות הלכתיות, אלא גם מתוך הצורך להתחשב בחולשתו הרגשית של האיש בכל הקשור לפריון. בדוק ומנוסה! למדתי לזהות סימני עלפון ראשוניים לאחר שהאיש מתבשר בבשורה [ברגישות ובנחישות] על הצורך שלו לפנות לבירור. יש לי גם הסבר אינטואיטיבי לתופעה: האיש לא רואה את הילודה בעתיד כחלק ממנו. כילד, למשל, הוא ימעיט במשחקי בובות. ואז – כשמופנית אליו שאלה לגבי תרומתו האפשרית לאי-הפריון, הוא מרגיש שזה מאיים עליו. חשוב להגיע לשלב הזה בהדרגה ובסבלנות, ולא להאיץ באיש החושש.
אז המסע התחיל. ואנחנו חגורים.
בפרק הבא אלווה אותם בטיפול ההורמונלי. האם תתלוו גם אתם אלינו?