הפאזל האלוקי

הטון המתנצל שלה מתלווה לשפת הגוף המכווצת. "דוקטור, יש לנו רק שני ילדים…". אני מבינה את המבוכה. היא חלמה על משפחה גדולה יותר, אולי הם אף התאמצו בשביל זה, וריבונו של עולם ענה: לא. הוא מבקש שלא להגשים להם את החלום. אבל ייתכן מאוד שהתגשמות החלום תופיע בעזרת ה' בשרשרת ארוכה של נכדים, והרי בני בנים הם כבנים. גם בתורה הקדושה פוגשים אנו את דן שהיה לו בן יחיד, חושים, אבל נכדים רבים היו לו. ואילו בנימין הוליד עשרה ילדים, וכמה מועטים היו צאצאיו. ובדורנו הרב אלישיב זצ"ל גדל כבן יחיד, ובמותו השאיר אחריו למעלה מאלף צאצאים.

אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה. הילדים שנולדו לנו לא נשארים סמוכים על שולחננו, בעזרת ה' ובעזרת השדכנים, יותר משני עשורים פלוס מינוס. כך שברוב שנותינו נפגוש אותם כחלק מהשבט שהולך ומתרחב, כשיריעות האוהל המשפחתי הולכות ונמתחות, ואף פעם לא נאמר שצר לנו המקום.

רק עוד דמעה אחת.

וכך גם בעבודת ה'. לפעמים עצוב לנו שהילד שגידלנו וחינכנו מפנה גב לריבונו של עולם ברמה זו או אחרת, או לפחות כך נדמה לנו, כי אנו בעינינו בוחני כליות ולב. אך ייתכן שהוא דווקא מאוד קרוב אל ה', אלא שאת החלק הזה של הפאזל אנחנו לא רואים.

התמונה המונחת לפנינו לפעמים מטעה, ובכל מקרה היא לא סופית וגם לא מפוענחת בצורה אמיתית. הראייה שלנו מצומצמת לכאן ועכשיו: כעת יש לי משפחה של שני ילדים ואני רוצה יותר, כעת הילד שלי השיל מעליו את הציצית וליבי נכמר. אני שמחה בשניים, אבל רוצה יותר. אני רואה את כל הטוב שבו, אבל על המצווה הזאת קשה לי שהוא מוותר. ההוויה האלוקית והלאומית היא נצחית. כל דמעה שזולגת בלא משים, כל כאב רוחני של געגוע לא-ל עליון וכל תפילה של אם אוהבת שיודעת שהטוב סופו לנצח מקרבים את התגשמות החזון. וגם אם בחיינו לא נזכה לראות את הפירות שאנחנו מבקשים לקצור, לא אלמן ישראל. האלבום האלוקי עטור תמונות של הנכדים והנינים שלנו, עולים בדרך העולה מעלה מעלה. וכך לגבי הפירות הרוחניים שלנו. רק צריך לדפדף עוד קצת קדימה.

עובדה, ששת גדולי הדור ששיקמו את עולם היהדות לאחר השואה לא זכו להוליד ילדים: הרב צבי יהודה קוק, החזון איש, הרבי מבעלז, הבית ישראל מגור, הרבי מסאטמר והרבי מלובביץ'. אבל הם הולידו קהילות, בתי מדרשות ותולדות רוחניות רבות מאוד. וזאת רק התחלת האלבום. אם נעלעל קצת, נמצא אוצרות. מה שרואים מפה, בפרוזדור, זה לא מה שקורה בטרקלין.

מתי יבוא משיח?

יש סיטואציות אנושיות מכוננות. זה היה לפני כשלושים שנה, אז התחלתי התמחות בגינקולוגיה. מנהל המחלקה, פרופסור יורם דיאמנט, היה מומחה בטיפול באי פריון, ובעיקר בתסמונת השחלה הפוליציסטית הידועה לשמצה. אני ליוויתי אותו בעבודה המרפאתית והוקסמתי מהיצירתיות הקלינית שלו. מטופלות מכל קצווי הארץ התדפקו על דלתו.

האישה הראשונה שזכיתי לפגוש במרפאתו השאירה עליי רושם אדיר. היא הייתה אם ולדנית עם יותר ממניין ילדים. מתברר שבכל היריון היא נזקקה לסיוע יצירתי בהסדרת הביוץ, כדי לפתוח שערי שמיים. כך נולדו כל עשרת ילדיה. מישהו היה מאמין שאישה עם עשרה ילדים היא מטופלת פריון? כן, אני. אבל הפעם, גם פרופסור דיאמנט החליט ש-enough is enough. "הגיל כבר לא מאפשר. זה לא קשור למספר הילדים", אמר לה. היא השיבה לו במבטא אנגלוסקסי כבד ובמבט זוהר: "דוקטור, אין משיח בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף!". הפרופסור לא הבין מה היא רוצה מחייו. אני דווקא הבנתי, אבל שתקתי.

השיטה הבדואית.

בעידן שבו אנו מחכים שיכלו כל הנשמות שבגוף, ואלפי רווקות אינן מוצאות את נסיך חלומותיהן, פוליגמיה הייתה יכולה אולי להיות התשובה. אלא שמדובר בעבירה על החוק הישראלי, שעליה משלמים בחמש שנות מאסר. העובדה המשפטית הזאת כנראה עוד לא הגיעה לאוזני העדה הבדואית, שם כל משפחה חמישית מורכבת לפחות משתי אימהות. בישראל יש יותר מ-6,000 משפחות עם שתיים-שלוש אימהות ויותר. חלקן הגדול הן נשים פלסטיניות מיובאות, והן רשומות בביטוח הלאומי כאימהות יחידניות עם כל הזכויות. כך הם מנסים לערער את האיזון הדמוגרפי, בנוסף למציאות המשפחתית, הזוגית והחברתית המורכבת שמביאה עמה הפוליגמיה. ואני שואלת: איך אבא אחד מחתן 22 ילדים? הוא צריך להיות מיליונר. האמת היא שהוא כבר שם. להיות מגה-אבא הוא עושר השמור לבעליו.

סיירת התורמות.

הכיף הגדול שלי בכנס בניין שלם הוא הפטפוט בחדר המרצות. סביב השולחן אני פוגשת את ליגת העל של נשות הציבור שלנו. בין השאר, על קפה ומאפה, הוחלפו חוויות של תורמות הכליות שבחבורה. מסתבר שזהו מועדון יוקרתי, סיירת מובחרת, שריבונו של עולם כיבד בגוף בריא ובלב חם. הקשבתי באוזניים כלות. כמה הייתי שמחה לתרום. אבל רופא כל בשר משיב לי – לא! אני עצמי זקוקה לכמה חלקי חילוף. אחותי היקרה שומרת לי, ליתר ביטחון, כליה רזרבית, אם חלילה אזדקק לה. אבל מה אני כן יכולה לתרום, גם אם הגוף שלי מאתגר את חיי? אני יכולה לתרום חיוך, לומר מילה טובה, לתת עצה, להקשיב ולהכיל, להצחיק ולהעניק מתובנותיי באמצעות המקלדת או באולם ההרצאות.