הפלא הגדול מכולם

כשהצבוע עשה "קאט". ביישוב פסטורלי בבקעת הירדן, מרוחק ומבודד וסמוך ליישובים ערביים, מוצבות מצלמות אבטחה. חלקן נמצאות על עמודי גדר הביטחון וחלקן מוטמנות במקומות מסתור בין שיחים ומאחורי סלעים, וכך יכול רכז הביטחון לראות בכל רגע את המתרחש מבלי להגיע לשטח. בזמן אירוע חריג המצלמה שולחת לו סימן שקורה משהו בגזרה שלה, ולכל מצלמה מוצמד רכיב GPS שמדווח על מקומה אם היא נעקרת או נגנבת.

ויהי היום, והרבש"ץ מקבל התראה שמשהו קרה לאחת המצלמות הטמונה בתוך סבך שיחים. המצלמה ממשיכה לצלם, והוא רואה להפתעתו שהגנב הוא צבוֹע שחשק במצלמה. הוא עקר אותה בשיניו ממקומה, וברגעים אלו הוא נוטל אותה ומתרחק מהיישוב. אחרי כמה דקות, לפני שאיש הביטחון הספיק לרוץ אחריו, השידור מהמצלמה פסק – או שהצבוע שבר אותה, או שהוא הכניס אותה לבור או למערה שבה אין קליטה ואין שידור. לכאורה, הלכה המצלמה. אלא שלפתע, לאחר כמה שעות, היא החלה לשדר שוב, ובתמונה נראה צבי, שבתורו נטל את המצלמה מהמקום שבו הייתה והחל להתרחק עימה לכיוון ההרים. הרכז עלה על רכב הביטחון ונסע לפי הכוונת ה־GPS, ובינתיים הצבי, שכבר לא מצא עניין במצלמה – השליך אותה והמשיך בדרכו. המצלמה נמצאה תקינה ופועלת והוחזרה אחר כבוד למקומה. זהו סיפור שנשמע דמיוני, אבל כך ממש קרה. זה מה שקורה כאשר פלאי הטבע ופלאי הטכנולוגיה משתלבים זה בזה.

פרחי הרפואה מוצאים תשובה. פלאי הטבע עתיקי יומין, אך הם מפעימים ומרגשים בכל עת ובכל שעה. כשעומדים אל מול איתני הטבע הלב צועק: "מה גדלו מעשיך ה'!" ולעיתים ההתבוננות תהיה הפוכה – כשמציצים דרך המיקרוסקופ בצלוחית במעבדה ורואים את היצורים הקטנטנים, ניתן לומר בהתפעלות: "מה קטנו מעשיך ה'". אותם חיידקים שנמדדים בננומטרים אחראים לתפיחת הבצק ולעיכול מזהמים, והעולם אינו יכול להתקיים בלעדיהם. בכיתה שלי בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב היה סטודנט לרפואה שחזר בתשובה בעקבות לימודי הביולוגיה, הפיזיולוגיה והאנטומיה, כשהוא נפעם אל מול פלאי גוף האדם. סטודנט נוסף יצא לטיול בהודו למצוא את עצמו, ושם הנשמה שלו התחילה לחפש כיוון. הערגה לרוחניות הובילה אותו להתעניין בבודהה, עד שאחד מהכוהנים הבודהיסטים אמר לו בציניות: "אתה יהודי ומחפש רוחניות? מה אתה עושה פה? סע לירושלים!" כך הוא עשה, ובמעבר חד החליט ללמוד בישיבת דבר ירושלים לבעלי תשובה במקום לימודי הרפואה. "כי קרוב אליך הדבר מאוד". ולא רק זאת, אלא שהבחור הזה, שהיה שכן שלי ברמת אביב, הצליח גם להחזיר את אביו הרופא בתשובה כשהוא בעשור השישי לחייו.

ועוד מקרה דומה עם המשך שונה: כשעברתי ללימודי הרפואה בהדסה ירושלים בשנה השלישית ללימודיי, פגשתי סטודנט בן כיתתי, עדין נפש, אפרים שמו, שהתקרב לריבונו של עולם דרך המפגש עם פלאי הטבע שאליהם נחשף בלימודיו. הוא המשיך בלימודי הרפואה ביחד עם התקדמותו הרוחנית, והפך לרופא משפחה מוערך שניהל את מרפאת קופת חולים כללית בשכונת קריית משה בירושלים, שם הקרין מאישיותו על סובביו וגמל חסד עם מטופליו במשך שנים ארוכות.

אחוות הסוליסטים. בפלאי הטבע רואים את מעשה אלוקינו במוחש. בפלאי הטכנולוגיה קיים שילוב של מעשה אדם ומעשה אלוקים, שחָלק מחוכמתו לבשר ודם. מדהימים אף יותר מפלאי הטבע ופלאי הטכנולוגיה הם פלאי האדם, כאשר השינוי נובע מתוך האדם, כאשר הנשמה באה ועושה מהפכה שגורמת לעולם חדש להיבנות. בעיניי זהו הפלא המדהים מכולם.

כבר בשנים הראשונות לעלייתי ארצה, בתקופת מלחמת יום הכיפורים, שמעתי מדי פעם את שמו של גדול הבדרנים, השחקנים והבמאים אורי זוהר, אבל לא הכרתי את המערכונים ואת המופעים שלו – ואולי זה סוג של חור בהשכלה. תוך שנים ספורות הוא כבר הספיק לרדת מכל הבמות האלו שלא הכרתי. רק עתה, לאחר מותו, התחלתי להתחקות אחר דמותו המופלאה – והוקסמתי. התמכרתי לסרטונים שמצאתי על האיש ועל מסע חייו, צפיתי בעוד סרטון ועוד אחד ואיני יודעת שובע.

אני אוהבת אנשים ששוחים נגד הזרם. אולי יש לי קצת הזדהות איתם, כי כמעט בכל תחנה בחיי נזקקתי לתכונה הזאת. כשהייתי ילדה גרנו בשכונה שרובה גויים. ביסודי למדתי בבית ספר יהודי שניהל אבי ז"ל שרוב תלמידיו באו מבתים שאינם שומרי מצוות. כשעלינו ארצה גרנו בשכונת נווה אביבים שברמת אביב, כשהחצאית והשרוולים שלי הפרידו ביני לבין ה"נורמליות". בתיכון צייטלין הייתי הדוסית שהולכת לשיעורים של הרבנית טאו במקום ליהנות ממסיבות ראש חודש, ובסניף בני עקיבא צפון תל אביב לא רקדתי בריקודים המעורבים שהיו מקובלים אז. לשירות הלאומי הגעתי לבדי לקיבוץ שעלבים בלי חברות, וכנ"ל לגבי המכללה – לא הכרתי כמעט אף אחת. בבית הספר לרפואה הייתי עוף מוזר – אישה, ועוד דתית (היום כשני שלישים מהסטודנטים לרפואה הם נשים, אבל אז היינו מיעוט), והרשימה עוד ארוכה.

התרגלתי להיות סוליסטית. ערגתי למציאות של חדר מורות שבו אפשר להניח את רחשי היום לפני קולגות שהן גם חברות טובות. אבל עם כל הקושי, השחייה נגד הזרם מחשלת, ואולי היא הנותנת לי את הכוח להופיע בכינוסים ובוועדות ובתוכניות רדיו וטלוויזיה ולזעוק בהם את האמת שלי, גם אם היא לא פוליטיקלי קורקט. כך עשתה גם יובל דיין בטקס מול נשיא ארצות הברית. נשיא המעצמה הגדולה בעולם לא הכניע את הרצון שלה להיות מדויקת עם עצמה ועם השאיפות הרוחניות שלה.

האדוות של משפחת זוהר. ואולי זאת הסיבה האמיתית שבגללה שנשביתי בקסמיו של הרב אורי, לצערי רק כשהפך לז"ל. כמו דג סלמון ענק הוא שחה נגד זרמי מים רבים בתנועות חתירה ענקיות, כשהוא סוחף איתו את אשתו ואת בניו. איזו עוצמה אדירה היה צריך להפעיל על עצמו כדי לעבור לעולם אחר לגמרי, שהיה זר לו לחלוטין, לעשות תפנית של 180 מעלות ביחד עם משפחתו, כשהוא בעשור החמישי לחייו ובשיא ההצלחה והפרסום. הפלא הוא שזה הצליח. ופלא גרר פלא: החזרה בתשובה של משפחת זוהר יצרה אדוות וסחפה אחריה רבים אחרים. איזו דרך היא הנכונה? האם היה יכול הרב אורי, כמו ד"ר אפרים, להמשיך במסלול המקצועי ולקדש אותו? בדורו, בתחום התרבות, זה היה בלתי אפשרי. אבל עצם זה שהוא הצליח לשבור מיתוסים, לשנות עולמות ולהפוך מוסכמות על ראשן, בעיניי זה הפלא הגדול מכולם.