הקרב והבית

זה לא רק התפקיד של הבנות, הגיע הזמן שגם הבחורים יפסיקו להתמהמה ויתחילו לחשוב על הקמת בית

פורסם בתוך אתנחתא – בשבע | כ"ב בכסלו תשע"ז 22/12/16

שעת דמדומים. תיבת הדואר עמוסה לעייפה, אך מעולם לא תאמר צר לי המקום.

והנה, צד את עיני מכתב בנושא הקרוב מאוד ללבי: שידוכים. היא ניסתה לשדך בין אחותה בת ה‑35, איילת חן, ובין מורֶה, עלם חמד בן 38. הוא ביקש לדעת אם אחותה הקפיאה ביציות, ולמשמע תשובתה השלילית השיב בסירוב. אולי התגברות המודעות הציבורית בנושא הקפאת ביציות לרווקות, גוררת אחריה באופן פרדוקסלי נזק לבנות שלא הקפיאו.

וכאן הבת שואלת: האם הרחבת הידע בנושאים שיש בהם הצלת נפשות של ממש לחלק משמעותי מאוד מבנות המגזר שלנו היא פסולה? ואולי השתיקה הרועמת של גורמי רפואה שמחובתם ליידע, להתריע, לסייע בעצירת הרכבת הדוהרת של סל הביציות, היא אשר דורשת תיקון?

השאלה היא מהי נקודת המוצא. אם אני חשה את פעימות הלב של הרווקות המקסימות לאלפיהן (!) שאני זוכה לפגוש, ומבקשת לפתוח להן צוהר לאופטימיות, לרוגע, לביטחון באימהות הממתינה לנסיך הראוי לה, אין לי זכות לשתוק. גם אם השיחה על הנושא הרגיש הזה, הנגיעה בבטן הרכה, לעתים מפתיעה, מערבבת, מטלטלת במבט ראשון. התובנות תזדחלנה לאיטן, ותתבענה את מקומן. אני רוצה לראות נשים שמחות. עייפתי מבשורות עצובות של שחלות שהגיעו לסוף דרכן. כגינקולוגית, באתי לבשר את בשורת החיים. וכך, עם דמעות בעיניים, השבתי לאישה היקרה הזאת. והוספתי שאין לי זכות לסמא את עיני הבחורים. גם להם יש רצון לממש את אבהותם.

וכאן אני מהרהרת בשנית – האומנם כן?

אני נכנסת כעת לכוננות ספיגה. האמת היא שאני רגילה לזה. מדי פעם מפציע גל של זעם מכיוון בלתי צפוי. אני מכופפת את ראשי הסחרחר עד יעבור זעם. שבע תיפול צדיקה – ותקום… כן, יש לי חולשה לומר בצלילות את מה שנראה לי חשוב, את מה שאני מרגישה, לדחוף קדימה גם כשאני שוחה נגד הזרם. להאמין שיש בכוחי לחולל שינויים, להסות את הפחד, ולעולם לא לומר די.

לאחרונה מצטללת בי התחושה שנושא המשפחה אינו מרכזי מספיק בתודעה של הבנים שלנו. יש האדרה מקיר לקיר של צה"ל, עם מגמה של הארכת שירות, פיקוד, קצונה ועוד. ובכלל, עשייה ציבורית מאוד מוערכת. אבל בניית בית יהודי אינה בין הערכים הנחשקים. גם הבחורים שרואים בכך חשיבות נאלצים לדחות את הקמת המשפחה כביכול מתוך אחריות לאישה, וגיל הנישואין – גם של הבנים – עולה מעלה מעלה. בחור שמתחתן בגיל צעיר לוקח אחריות על החיים הרוחניים של אשתו ושל ילדיו. הוא לא יוותר על שולחן שבת, בית כנסת, חגים. הבית גם מהווה עוגן מפני שחיקה דתית. כמה מתנות טובות מקופלות בבניית המשפחה. אבל הבנים לא ממהרים. יש להם הצעות אינספור, ותחושת השפע המדומה גורמת לבלבול, לאדישות וללאות.

שוות יותר

והנה, מנסים להרחיק גם את הבנות מכור מחצבתן, במעטפת השילוב הראוי המקודש. הכול בשם השוויון המדומה. אך דווקא עתה, בעת פריחתה של רפואת המגדר, שמאירה את השוני המובהק בין המינים ברמה הפיזיולוגית בכל המישורים, יש לתמוה איך עדיין מדברים על שוויון. לא, אנחנו לא שוות. אנחנו שוות יותר, אנחנו שונות בכל תא ותא, בכל נים ונים אשר בגופנו. שעשני כרצונו. וטוב שכך. דווקא השוני הוא אשר גורם לנו להשלים זה את זה, לטוות קשרים של פנים אל פנים, לבנות יחדיו חיי נצח ולהביא חיים חדשים לעולם.

והנה, גם בשדה המחקר הנוירולוגי נטען כי אי אפשר לנהל מחקרים על המוח בשקיפות הראויה, היות שזה לא פוליטיקלי קורקט לטעון שיש הבדל בין המוח לנשי לגברי. והרי זה אבסורד!

והנה כמה עובדות יבשות:

ישנם כמאה הבדלים במחקרים בין מוחות של בנים ובנות. ראשית כול, המוח גברי גדול יותר. אבל קיים גם שוני מורפולוגי ותפקודי בולט כבר מבטן ומלידה.

במורפומטריה נצפים הבדלים בין בנים לבנות באזורים הקשורים לראיית פנים והבנת מילים. לנקבה יש יותר קשרים במרכזי התקשרות ובאזורים המעבדים רגשות, ובסנכרון בין אזורי מוח שונים. הילדה מיד עם לידתה בוחנת פנים וקולטת הבעות רגשיות. ואילו נחשול הטסטוסטרון שזוכה לו הבן הזכר מהשבוע השמיני להתפתחותו, מכווץ את מרכזי התקשורת ועיבוד הרגשות ומרחיב את הנטייה לאימפולסיביות, אגרסיביות והיפר-אקטיביות.

בתחום הנוירואנטומיה של המוח מתברר שגברים ונשים מגיעים לאותו IQ עם גיוס של חלקים שונים של המוח. הגברים מגייסים יותר את החומר האפור, והנשים את הלבן. בחומר האפור יש מרכזי מידע. הוא מאפשר ראייה ממוקדת – לגברים קשה לעבור לאינטראקציה חברתית כשהם ממוקדים בפעילות כלשהי. החומר הלבן מקשר בין חלקי המוח. לכן הבנות יותר טובות בפעילויות כלליות כמו שפה ובביצוע כמה מטלות יחדיו. רמות הגֵן FOXP2, האחראי על ורבליזציה תקשורתית, גבוהות יותר אצל בנות. נפח אזור הדיבור – BROCA – גדול יותר אצל נשים. בהדמיית MRI פונקציונלי, FMRI, יש הבדלי אקטיבציה בין אזורים אלו בבנות ובזכרים. ואכן, תחומי העניין, מאפייני האישיות והיכולות הקוגניטיביות שונים בין המינים. אך הס מלהזכיר, מאימת התקינות הפוליטית.

פעמים כה רבות, כרופאת פריון, אני מחפשת דרך להעיר את השחלות הרדומות. האם אכן זו שינה בעלמא? ושמא מוות, דמדומיה של שחלה שהגיעה לתכליתה? מתברר שגם לשחלה יש מעגל שינה.

והנה, אחרי ניסיונות רבים, לראשונה בעולם נולד תינוק בעזרת שיטה חדישה, שבה רופאים בארצות הברית וביפן עוררו מחדש שחלות של נשים בשנות הארבעים שהיו במצב דעיכה. בשיטה החדישה הם ניסו "להפעיל מחדש" את אחרוני הזקיקים שנותרו. השחלות הוצאו ונחתכו למקטעים. בהמשך הרופאים עוררו את הזקיקים הרדומים והביאו להתפתחות של ביציות, באמצעות חומר כימי. המקטעים הושבו למקומם, ונולד תינוק.

ולוואי ונשכיל להקיץ נרדמים, ולהשיב את הגלגל לאחור. להשיב לב אבות על בנים, להשיב כוהנים לעבודתם, להשיב עם לאלוקיו.