הקרב על הרופאים

ההייטק ניצח את הרפואה. במוצאי השבת האחרונה פנה נכדי בן הארבע לאמו ושאל: "מתי אבא חוזר לצבא?" היא השיבה לו: "ביום ראשון". הוא קרץ אליה וענה: "נכון שהיום מתחיל מהלילה? אז זה התור שלי לישון איתך ולא של אבא". זה הזכיר לי נשכחות מימי התורנויות בבית החולים, אז נעדרתי לילות כימים. באחת התורנויות חזרתי מוקדם מהצפוי. בני הקטן ראה אותי והתחיל לבכות: "אמא, למה חזרת? זה התור שלי לישון עם אבא". אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הגבתי.

מתמחים בזיגזג. להיות רופא בהתמחות זה כמו להיות במילואים שש שנים ברציפות. ובכל זאת, האם היהודייה תמיד חלמה שבנה המוכשר יהיה רופא. לפחות כך היה עד פרוץ עידן ההייטק, אז התברר פתאום שהבן היהודי המוכשר מעדיף להתברג באחת מיחידות הסייבר בצה"ל, שמהן והלאה השמיים הם הגבול.

ואכן, קטר ההייטק דוחף קדימה את כל כלכלת ישראל עד שהפכנו לסטארט־אפ ניישן. אבל מקצוע הרפואה מה יהיה עליו, ובעיקר הרפואה הצבאית? מתברר שיש מחסור עצום ברופאים ממין זכר, אבל ההייטק הנוצץ אינו הסיבה היחידה למיעוט הבנים שנמשכים היום לרפואה. מדובר גם בעבודה קשה, בלילות לבנים רבים, באחריות כבדה כמעט 24/7, בשינון אין־סוף חומר, בתורנויות ארוכות, בתחרות גלויה וסמויה בין רופאי המחלקה ובשכר שממש אינו בשמיים. אז המוכשרים הולכים להייטק.

אני עדיין סוחבת על כתפיי את הלילות הארוכים, עת התרוצצתי במשך 36 שעות רצופות בין חדר מיון נשים, מחלקת יולדות, חדר לידה וחדר ניתוח. לפני כ־15 שנה פרסם ה־NIH בארצות הברית דוח לגבי שעות השינה של המתמחים. הסטז'רים מילאו יומני שינה, דירגו את מידת ערנותם בשעות הבוקר וביצעו מבחן ערנות ממוחשב המודד זמן תגובה. כצפוי, הביצועים במבחן הערנות היו טובים הרבה יותר לאחר משמרת עם זמן שינה מוגן. מצב העייפות המצטברת של הרופא הצעיר אינו מסכן רק את החולים המופקדים בידיו, כי אם גם סכנה לרופא העייף עצמו. לא אשכח את הבוקר החורפי שבו ישבנו בחדר הצוות במחלקת נשים לתדרוך היומי, ופתאום נכנס באיחור מתמחה שהסביר שהוא חזר אמש ברכבו לביתו ברמת גן, זגזג לתוך המסלול הנגדי, ובניסי ניסים פגע בגדר ההפרדה ולא גרם לתאונה חזיתית. מכוניתו החזירה את נשמתה לבוראה, והוא ברוך ה' יצא שלם מהסיפור.

דרושים רופאים גברים יהודים. כשאני למדתי רפואה, בין 70 ל־80 אחוזים מהסטודנטים היו גברים, והנשים היו מיעוט קטן. היום רוב הסטודנטים לרפואה הם סטודנטיות, וחלק ניכר מהגברים שנותרו אינם יהודים. כך שלמעשה בכל מחזור שנתי בתי הספר לרפואה בארץ, וגם בתי הספר לרפואה בחו"ל שקלטו סטודנטים מהארץ, פולטים לשוק בישראל רק כמה מאות רופאים גברים יהודים חדשים. למה אני מעלה את הנושא המגדרי והלאומני הזה? כי הצבא צריך רופאים קרביים, והרבה. בעבר הלא רחוק, בכל גדוד שריון שירתו שני רופאים. היום במקומות רבים אחראי רופא אחד על שניים או שלושה גדודים, וזו בעיה קשה מאוד. וכך הוכנסו רופאות לגדודים הקרביים. אבל לא כל אישה מתאימה לשרת בגדוד קרבי, ואם בימי רגיעה כך – בימי מלחמה על אחת כמה וכמה.

והדברים נכונים לא רק לגבי רופאים, אלא גם לגבי פרמדיקים. היום קשה מאוד להשיג פרמדיקים לגדודים הקרביים, אז נכנסות לתמונה פרמדיקיות. בשעת קרב הן עשויות לשהות בתוך הרכב המשוריין במשך יממה ויותר בלי לצאת ממנו כלל. בדרך כלל ישנם ברכב עוד שמונה או עשרה חיילים, ולפעמים גם יותר, וזה יוצר מצב מאוד מורכב לחיילים וגם להן. הצורך ברופאים ובפרמדיקים גברים ויהודים בצבא כה גדול, עד שהצבא מוכן לממן את לימודיהם ולתת להם תנאי שירות של אנשי קבע, העיקר שיגיעו. אבל הם מגיעים טיפין טיפין. וזו לא הבעיה היחידה. כמות הציוד שרופא צבאי קרבי או פרמדיק אמורים לשאת על גופם בשטח היא עצומה, ובדרך כלל אישה לא יכולה, מבחינה פיזית, לסחוב את הכמות הזאת. מה שקורה הוא שהחיילים נושאים חלק מהציוד הרפואי, ואז כאשר מישהו נפצע מתחילים לחפש בין הלוחמים המפוזרים בשטח היכן נמצא התיק עם חוסמי העורקים, למשל.

הולדתו של גאון. יש אימהות שלא מעזות לחלום בשביל הילד, ודווקא הוא מפתיע לטובה. כך היה תומאס אדיסון, שנולד לפני כמאתיים שנה באוהיו, ארצות הברית, הקטן מבין שבעה ילדים. אדיסון היה ילד חריג, לא ממושמע, מפוזר, לא חברותי, שלא אהב את הלימודים ולא הצליח בהם – כל מה שאמא לא רוצה לראות בבן הזקונים שלה. הוא גם סבל מחירשות חלקית, ולכן הוא נעדר הרבה מבית הספר ואמו לימדה אותו את המינימום הנדרש. כשהיה בן 12 התחיל לעבוד כמוכר ירקות בשוק, ובגיל 13 התקבל לעבודה ככונן לילה בתחנת טלגרף, שם נדרש לקבל הודעות ולהעבירן בקוד הטלגרפי לנמען. כדי לוודא שהוא ער, הוא היה חייב לשדר מדי שעה לאחראי סיסמה מוסכמת בטלגרף. לילות רבים היו שקטים לגמרי, ואדיסון היה עייף, עייף מאוד. מה עשה? המציא מכשיר שישלח בכל שעה את ההודעה למשרד הראשי, והוא המשיך לישון. באחד מהלילות הגיע בודק שמצא אותו נוחר להנאתו, והמכשיר הקטן מתקתק את הקוד בטלגרף. הוא פוטר כמובן מיד, אך זה לא שבר אותו. בגיל 22 הוא רשם פטנט על מכונת הצבעה חשמלית, ובהמשך פיתח את מכשיר הפונוגרף, שהוא אבי הפטיפון וכל מכונות ההקלטה.

אבל הפרסום הגדול שלו הגיע בעקבות המצאת נורת החשמל, ששינתה את פני האנושות. גם כאן זכור אדיסון בשנתו הערבה. בשלב האחרון בניסוי של הנורה החדשה הוא חיכה במעבדה בשעות הלילה כדי לראות מתי הנורה תכבה. חיכה וחיכה, ולבסוף נרדם. בבוקר חזר צוותו למעבדה, ולהפתעתו מצא את אדיסון ישן ואת הנורה עדיין פועלת! כמה מהנורות הראשונות של אדיסון נמצאות עד היום במוזיאון שנקרא על שמו. בכל שנה ביום הזיכרון לפטירתו מדליקים אותן לכמה דקות, כהוקרה למי ששינה את העולם בזכות חוכמתו ועקשנותו ואולי גם מוזרותו. יותר מאלף פטנטים טכנולוגיים רשם אדיסון במשך השנים על שמו, והכול התחיל בילד חריג, לא חברותי, קצת מוזר, קצת חירש, שהיו לו כל הסיבות לסיים את חייו כמוכר ירקות בשוק.