השקט שאחרי הלידה

כמו הלם קרב.

לרגע הזה חיכיתי, כל כך הרבה שנים. האולם גדוש מלהכיל את הקהל הצפוף. יום עיון על לידות שקטות בבית החולים בילינסון. סוף סוף מדברים. שוברים שתיקה.

גם אני עברתי לידה שקטה. זה היה בתשעה באב, לקראת סוף ההתמחות שלי. לא הייתה אז התייחסות מספקת לתהליך האבל והאובדן שהאישה עוברת, וגם לא למסע הגופני הצפוי לה.

ביקשתי כדור למניעת הופעת החלב. נעניתי בסירוב, למרות שהייתי אוטוטו רופאת נשים מומחית. ואז נחתי בביתה של אחותי בקרבת מקום, והתינוקת שלה בכתה – ונפתחו מעיינות הנשייה. הבכי שלי לא ידע גבולות. זה היה החלק הטראומטי ביותר בשבילי בכל תהליך הלידה.

האישה היולדת, בן הזוג ואף הצוות הרפואי שמטפל בלידה שנגמרת במוות, כולם חווים את האובדן, כל אחד מהזווית שלו. פרט לתחושות הדיכאון וחוסר האונים, החוויה הקשה הזאת מכילה בתוכה את כל הנתונים הדרושים להתפתחות של תסמונת פוסט-טראומטית. יש גירוי חושי מועצם: רעש המוניטור הדומם, ריחות חדר הלידה וחדר הניתוח, אורות בוהקים. זה דומה להלום קרב, שחי שוב ושוב את רעם היריות, את ריח העשן והגופרית, את מבטו הנואש של החבר המדמם.

ובתוך כל זה יש את הצוות המטפל. המיילדת בחדר הלידה, שנדרשת ללוות לידה בשתיקה. להכיל את העצב בתוך מרחב שלא רגיל בכך. בחדר לידה בדרך כלל קורים דברים שמחים. זה מרחב של הופעת חיים חדשים, לא של מוות.

כך גם בהפסקות היריון יזומות מאוחרות. בעצם מדובר בתהליך של fetocide, רצח של עובר בגיל החיות, ופעמים רבות הסיבה היא סוציאלית, במעטפת פסיכולוגית.

רצח מאימת בית המשפט.

יום העיון ממשיך. פתאום בוקע קול מירכתי האולם. את הקול הזה אני מכירה. הוא לימד אותי לבצע אולטרסאונד וגם בחן אותי בבחינות סיום ההתמחות. הוא נרגש מתמיד. מעולם לא הרים את קולו בנוכחותי. האמת היא שמעולם לא ביטא במילים רגשות כמוסים. "אני למדתי רפואה כדי להציל חיים – ולא כדי להפסיק אותם!" הוא עוצר לרגע, קולו הופך לשקט יותר והוא מאט את קצב הדיבור. "לעולם לא תוכלו להבין, כי לא הייתם במקום שלי. לא תוכלו אפילו לדמיין את ההרגשה שאני מרגיש כשאני נדרש להזריק פוטסיום כלוריד לליבו של עובר בריא לגמרי שכבר עבר את גבול החיות. בעיניי, העובר הזה צריך להיוולד כמו כל עובר אחר. ולמה אני עושה זאת? כי ההורים מבקשים, כי זה היריון לא רצוי, ועיקרון זכות האישה על גופה תובע זאת ממני בנחרצות בלתי מתפשרת. אימת בית המשפט מונחת כחרב על צווארי. למה אי אפשר לתת לילד להיוולד ואז למסור אותו למשפחה חמה שתאמץ אותו?" הוא נחנק מבכי.

אבל גם כשהאינדיקציה היא רפואית, הדילמות עלולות להיות קשות. מתי נכון להקריב עובר? לכאורה, רק במצבים שבהם האישה בסכנה. למשל, אם הייתה ירידת מים מוקדמת, לפני גבול החיות, ייתכן שלא נרצה לסכן את האישה בזיהום. כך גם במקרה של אישה שחלתה במחלת הסרטן בהיריון ומוכרחים לטפל בה מיידית בטיפול כימותרפי. גם אז, כאשר בריאות האישה ניצבת לנגד עינינו, נרצה לסיים את ההיריון. האמת היא שזאת מילה מכובסת, והפעולה קשה לנו כרופאים. דעו לכם שגם אם הרופא שמבצע את בדיקת האולטרסאונד עוטה פני פוקר, אל תאמינו לו. מתחת לשריון יש לב רגיש ואכפתי. הרי זאת בדיוק הסיבה שהוא בחר במקצוע הרפואה. בגלל הלב הזה.

אני, מגה-ולדנית.

"דוקטור חנה, תוכלי להעביר שיחה בנושא משפחה ברוכה?". אני מתעכבת לרגע עם המחשבה, בוחנת אותה כאילו לראשונה. הורגלתי לדבר מגרונו של עולם הרפואה, וכמעט שכחתי שיש לי עוד כובע רחב שוליים, ואני ממעטת לחבוש אותו. אני מגה-ולדנית. בז'רגון הרפואי, לידה של יותר מחמישה ילדים הופכת את היולדת לוולדנית. אישה שיולדת עד עשרה תיקרא ולדנית פלוס, וכל מה שמעבר לכך יגדיר אותה כמגה ולדנית. יש לי ב"ה כרטיס כניסה לקטגוריה הזאת.

והאמת היא שזהו נס גמור. הנס מתחיל בכך שלא נולדתי בדור ה-y או ה-z, שלא לדבר על דור האלפא – שהוא הדור הדיגיטלי הראשון. האנתרופולוגים עדיין לא הרכיבו לו אפיונים כי הכול בהתהוות. דור ה-z גדוש במודעות עצמית יתרה, כזאת שמשתקת אותו, אזיקים של ספק אוחזים בגפיו, מכבידים על צעדיו במקום לקדם אותו, הוא שרוי בספקנות וממוקד בהתפתחות האישית. אם בצעירותי הייתי עוצרת לרגע את גלגלי הרכבת ומתבוננת בחיי עטופי הטירוף, הייתי מקבלת פיק ברכיים. עשרים ואחת שנים של היריון מתמשך, כשאני או בעגלא או בזמן קריב, עם תורנויות לילה שבהן אני מניקה תינוקות של יולדות מאושפזות בגלל הגודש המעיק והמשאבה שנשכחה. הזוי, אבל עובדה, הצלחתי. אם הייתי עוסקת נון סטופ במה מתאים לי, מה נוח לי, האם אני משאירה זמן לעצמי, לתרבות של פנאי, לתחביבים שלי ולחלומות הגנוזים – הייתי אולי מספיקה ללמוד צרפתית ואולי גם לנגן בכינור, או לחזור לכן הציור, לאהבה עתיקת יומין. אבל אם הייתי מקשיבה לתהיות הכמוסות סביב "הגשמה עצמית – האומנם?" הייתי קופאת במקום מבחינה משפחתית, מצמצמת את ברכתו של ריבונו של עולם, יולדת הרבה פחות ילדים ומפסידה את כל הטוב הזה, אושר השמור לבעליו לטובה.

זוגיות איתנה בהררי הכביסה.

השבוע האזנתי לתוכנית ששודרה ברדיו מורשת על זוגיות של הורים למשפחות ברוכות ילדים. משפחות של 11, 12, 14, ואף 19 ילדים. על שולחן המרואיינים הונחה תמיהה: וכי יש בכלל זמן לזוגיות בתוך בליל הגרביים, הררי הכביסה, הכיורים המלאים, שיעורי הבית וההסעות? התשובות היו חד משמעיות: אין אחד בא על חשבון השני, ואולי להפך. בדיוק כפי שעם כל לידה נולד עוד חדר בלב ההורים שמעולם לא אמרו צר לי המקום, כך יימצאו תמיד פניות וזמן איכות לטיפוח הזוגיות.

ואכן, אחד מהמומחים שעלה לשידור הביא מתובנותיו המקצועיות, וקבע כי זוג שמצליח לנהל יחד פרויקט חיים כל כך מורכב, בוודאי למד את שפת שיתוף הפעולה ורכש מיומנויות של הקשבה הדדית, ויש לו הרבה יותר עוגנים לאינטימיות. וכמה שהוא צודק.