זהירות יתרה

מי יכול לתווך את תהליך ההתבגרות הטבעית לילד אם לא ההורים שלו שמכירים אותו ?' עובדה היא שגם בין הילדים שלנו יש כאלו שצריכים הסבר מעמיק כבר בגיל צעיר וכאלה שמסתפקים בקווים כלליים בשלב זה.

חנוך לנער על פי דרכו. אבל נראה לי שאיבדנו את הביטחון הבסיסי בחושים הבריאים שלחנו, באינטואיציות, בתחושות הבטן הכי אותנטיות. לכל דבר צריך להוציא הנחיות, הדרכה, כללים. אנחנו מחפשים וויז שידריך אותנו בכל מסלולי החיים- בנושאי חינוך, בריאות, ומה לא?

לפני שנים רבות, כשהייתי רופאה צעירה, בתחילת ההתמחות היה כיף לעבוד בחדר לידה. באותם ימים טובים של פעם יכולנו להתנהל על פי אינסטינקטים קליניים בריאים. בטבעיות. היו אמנם קולות עמומים שדברו על הזהירות מבתי המשפט, אבל ידענו להשקיט אותם. אך לאט לאט נכנסה הרפואה ההגנתית בדלת האחורית והכל השתנה.. אני לא אשכח לידה אותה ניהלתי,. היו ירידות בדופק העוברי ברישום של המוניטור, ובקשתי שיביאו את מכשיר הווקום כדי שנוכל לחלץ את העובר כמה שיותר מהר.

ואז הגיע הרופא הבכיר שמעליי ואמר לי באלו המילים, באמצע תהליך הלידה ממש, כשהראש מבצבץ בתעלת הלידה והדופק איטי להחריד – 'קטן, תרשמי. תיקחי את המוניטור ותצלמי. תרשמי את כול מהלך הלידה. קטן – עכשיו.' את דבריו קטעו יללות מתוקות. רק לאחר בדיקת התינוק הכחלחל על ידי רופאת הילדים והגשתו אל חיק האם המאושרת, הוצאת השליה בשלמותה ותפירה קצרה, ניגשתי לעסוק ברישומים.

הביטוי 'רפואה הגנתית' בא לתאר  מהלך בו מבוצעות פעילות רפואית או בדיקות שעל פי שיקול דעת ענייני מיותרות ואין צורך לעשותן. אז מה הסיבה לכך שהן נעשות? כדי שאם וכאשר יתעורר סיבוך נדיר, או אם וכאשר יורע המצב של המטופל, ידע  הצוות המטפל שהוא 'מכוסה' משפטית, כי הוא עשה את כל הבדיקות וכל הטיפולים האפשריים, גם כאשר השיקול המקצועי הענייני לא הצדיק זאת. למעשה במקרים כאלו 999 מטופלים מקבלים טיפול מיותר או נשלחים לבדיקה לא נעימה ואולי אף מזיקה, אל מול סיכוי של אחד לאלף שהטיפול או הבדיקה באמת היו נדרשים. לא מוצדק רפואית, אבל מוצדק משפטית…

קבלן שיתקין את השקעים בבית בגובה הכתף, 'כדי שהילדים לא יגיעו אליהם', אולי ימנע סכנה, אבל  מה עם אי הנוחות הנגרמת מכך במשך שנים לכל דיירי הבניין ? כך גם בנושא האקטואלי היום – המוגנות הפיסית. וכך גננות מקבלות הוראה להשתדל לגעת פיסית כמה שפחות בילדים הקטנים שנמצאים בגן שלהם, וישנם פעוטונים בהם כאשר ילד קטן הולך לשירותים חייבות ללוות אותו שתי מטפלות, כדי שלא יטענו על אחת מהן שהיא נגעה בו באופן לא ראוי… כך הרב של הכיתה מפחד לחבק תלמיד עצוב או בוכה או נרגש כדי שאף אחד לא יפיל עליו תיק, וכן הלאה. ואמנם, התקדמה האנושות בצורה מופלאה בנושא פגיעות מכל הסוגים. זהו תהליך נכון ובריא שהוביל לכך שאנשים מבינים שלא נכון להסכים לפגיעה כלשהיא בגופם, לא מההורה, לא מהמורה, ועל אחת כמה וכמה שלא מאדם זר, שהמגע שלו הוא פוגעני ביסודו. השאלה היא אם לא איבדנו כאן כמה גבולות.

וכעת- לסערה החדשה סביב דבריה של פרופסור מטות בנושא מיסטר אומיקרון- עד כמה יש להיזהר ממנו? מסתבר שהרפואה אינה מדע מדויק. על זה אין ויכוח. היא מעולם לא הייתה מדע מדויק. חלק ניכר ממה שעושה בימינו את הרפואה ל'מדע' הוא השימוש הרב בסטטיסטיקות

הנתונים העכשוויים לגבי גל אומיקרון-. הם כדלקמן- ישנם,424,830, 2 מאומתים עד כה, מתוכם  550,751  חולים פעילים, 200,677 אנשים בבידוד, 817 חולים קשים, 165מתוכם  מונשמים, 228 במצב קריטי, 18 על אקמו.  ניתן לראות שהמספר היחסי של החולים הקשים ביחס למספר החולים ובוודאי ביחס למספר המאומתים הוא מזערי. ניתן גם להניח שמבין החולים הקשים והנפטרים, שרובם המכריע הם אנשים בגילאים מתקדמים, ישנן מחלות רקע מרובות ואם כן,  וסיבת המוות המדווחת , המיוחסת לאומניקרון, איננה בהכרח תמיד מדויקת. .ומנגד, יש לנו את החיסונים. את החיסון השלישי קבלו 4,428,545 איש במדינת ישראל. ואת החיסון הרביעי קבלו 603,655 איש.

וכעת, מה עושים? בסך הכול נראה שהווירוס זוחל בשארית כוחותיו אל מעבר לאופק. וזה בעיקר בעקבות סיבובי הקרב הקודמים שנוהלו ביד רמה על ידי אויביו הכבירים- החיסונים. כבר קדמונים קבעו שגם זהירות חיובית צריכה גבולות. מן הזהירות אל תרבה להיזהר. המצב עכשיו ב"ה שונה בתכלית ממה שהיה בתחילת המגפה במציאות הקיימת מדובר במחלה דמוית שפעת, והוא מסוכן הרבה פחות למחוסנים – רובם לא נדבקים גם אם הם היו קרובים לחולה מאומת, וגם אם הם נדבקים רובם הגדול חולים רק במחלה קלה יחסית. צריך איזון בין הצורך הרפואי המתון לבין הצורך בחיים נורמליים. הבידודים גרמו נזקים נפשיים לילדים ולמבוגרים כאחד. זהירות מוגזמת כבר אינה זהירות אלא כבלים, מעצורים, והיא גם מסוכנת, כי היא מונעת את התקדמות האדם לכיוון הנכון בקצב הנכון ומובילה אותו לשומקום.

הבלבול שנוצר הוא לא באשמת הממשלה הנוכחית. ולא באשמת משרד הבריאות או המערכת הרפואית בכללותה. מדובר בווירוס שכל תכליתו הוא לזרוע בנו בלבול. חוסר בטחון. חוסר וודאות. ואנחנו צריכים ללמוד את הלקחים הרוחניים. ואיך לפעול? אני נוטה להסכים עם פרופסור מטות, גם אם זה לא פוליטיקלי קורקט. כדאי לחזור לחושים הטבעיים. להחזיר את האחריות לבריאות שלנו למגרש הפרטי שלנו. לאינטואיציות, לחכמת הגוף. אנחנו לא צריכים שמטוש יספר לנו את הסיפור שלנו. מי שמרגיש מיחוש כל שהוא- מבין לבד שעליו להיזהר בעיקר כדי לא לסכן את סביבתו. אז המשחק הוא בעצם  ענין של 'ואהבת לרעך כמוך'. זה כל הסיפור.