זה הרגע

זה הרגע. רגע הקסם. המגע של חלוק הקטיפה בעורי לאחר השריית איברי היגעים במימיו החמים של אמבטיית הקצף. האם זאת הפוזה הנכונה לי באופן טבעי? ממש לא.

אני שמחה מאד בעשייה שלי. לפעמים אני מתבוננת בהזדמנויות הניצבות לפתחי, להגיש מזור, להטות אוזן, לטקס עצה, ואני מרגישה שבי התקיים הפסוק 'אף טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי. החסד רודף אחריי. הוא מגיע לפתחי.

היום, התעכבתי, למרות שהיה לי יום עמוס. וועדת פריון בשערי צדק, וישיבת צוות מרתקת על מסוגלות הורית וטיפולי פריון. ואחר כך, מרפאה עמוסה של יום גשום. ותיבת דוא"ל עמוסה לעייפה עם שאלות על שידוכים, בקשת עצה לגבי מקום מועדף ללימודי רפואה, פנייה של רב שמבקש תשובות לשאלות רפואיות הנוגעות לתחום ההלכתי של מראות, אישה צעירה שמבקשת המלצה לצורך הגשת מועמדות לקבלת פרס , מכתב מפרגן על מאמר שכתבתי בעיתון עם הערת אגב , ועוד עשרות פניות בשאלות רפואיות.

וזה מעייף. אבל גם נותן סיפוק רב. ומה יתרון לאדם בכל עמלו אם לא לפתוח את הלב. את האוזניים. אז קבלתי עוד אישה צעירה עם הפלה בלתי שלמה ודמם רב, ופנים חיוורות ועצובות, וניסיתי להראות לה את פניו של החסד בתוך החשוך. איזה יופי שהרית כל כך מהר. ההפלה הזאת היא בעצם הורדת נשמה לעלם. תיקון של נשמה. גם אני עברתי הפלות רבות ואני יודעת כמה זה קשה. אבל עוד תחזרי אלי בקור בידיים מלאות.

אז חשרתי בחשכת הליל הגשום, עייפה אבל עמוסת סיפוק. אני מאזינה לקולות הלב הפנימיים, ומכניסה אותם אל ליבי פנימה.  הסטטוסקופ שלי הוא חבילת הטישו  שמתווכת את הכאב וגם את השמחה.