admin
ד"ר חנה קטן על אלמנות המלחמה, ייבום וחליצה
מסילת ישרים במחלקת השיקום. על אחת הדלתות במרכז השיקום לנפגעי מלחמה בבית החולים שיבא תלוי שלט: "אלעד – פסיכולוג". כבר סיפרתי בטור הזה בעבר על אלעד, האחיין שלי, שנפצע אנושות במלחמת צוק איתן והיה מאושפז חודשים ארוכים בתל השומר בדיוק במחלקה הזאת. אלעד למד פסיכולוגיה, התקדם מבחינה מקצועית, וחזר למחלקה כפסיכולוג שעובד עם הלומי קרב. מאז האשפוז שלו נפתחו עוד שתי מחלקות שיקום, ונוספו התמודדויות קשות מאי פעם. הרבי מלובביץ' היה מכנה את החבר'ה האלה 'גיבורי צה"ל', והם ראויים מאוד לתואר הזה. הגבורה היא ברוח, במסירות הנפש, בדבקות במטרה. הגוף שלנו עובר תמורות לא צפויות במהלך החיים. הדבר היחיד שנשאר יציב הוא המידות שהאדם קנה לעצמו. ביקור במחלקת השיקום שווה בעיניי לעיון במסילת ישרים.
פצועים בדרך לחופה. יש לי חלום ששוזר בין האובססיה שלי בנושא הרווקות למקצוע שלי כרופאה, ופניתי לאחיין שלי כדי לבדוק את ההיתכנות להגשמתו. האם נוכל להקים מערכת של היכרויות, הכוללת ליווי, ייעוץ ואימון, שתהיה ייחודית לצרכים של הגיבורים הללו, כדי שנזכה לראות עוד ועוד חופות בשנה הקרובה? זה מורכב. הפצוע עלול להיות עסוק בפציעתו ולא פנוי לחשוב על העתיד הזוגי והמשפחתי שלו. חלק ניכר מהפצועים בוודאי עדיין לא ירגישו בשלים לתהליך, או יירתעו מהפנייה היזומה אליהם, וזה ממש לגיטימי. חלק יזדקקו לעבודה על דימוי הגוף, דימוי בנושאים אינטימיים, חיזוק הביטחון בגוף ובנפש, עיבוד רגשי של חוויות כולל תופעות של פוסט־טראומה ברמות שונות ועוד. ובכל אופן, אני מרגישה שאין לנו רשות להתבטל ממלאכה זו. לדעתי יהיה פה מסר מעצים. בדיוק כמו שלמטופל אונקולוגי צעיר מוצע לבצע שימור פריון, כאשר האמירה היא: אנחנו מצפים שתצא מזה ותרצה להקים משפחה, וחשוב לנו שלא תחמיץ את ההזדמנות, כך הבשורה לפצוע היא: אנחנו רואים אותך מעבר לפציעה. אנחנו רואים אותך ראוי לזוגיות ולהקמת משפחה בעתיד הנראה לעין.
יש גם אלמנות שבשלות כבר כעת להיפגש ולבנות בית. אותי זה מרגש. אני מרגישה שבנשים הגדולות הללו יש גובה שמקפיץ אותן קדימה בכל התחומים, ולכן המוכנות הזאת. אבל זה באמת אישי מאוד.
מחכים לאח הצעיר. לפני שנים כתבתי ספר בשם 'עטופה ברחמים' המכיל בתוכו מסע מרתק אל פונדקאות בין שתי אחיות תאומות. האחת היא אלמנה שילדה בת בטיפולי פריון מאוד מיוחדים, והילדה איננה ביתו הביולוגית של בעלה המנוח אבל איש אינו יודע זאת. השנייה היא אחותה התאומה שזקוקה לרחם כדי להרות לאחר שעברה כריתת רחם. הראשונה בעצם זקוקה לייבום, אבל הסביבה איננה מודעת לכך. את ההמשך אשאיר לכם, בלי ספוילרים.
לאחרונה פגשתי במרפאתי מטופלת צעירה מאוד שהתאלמנה במלחמה ואין לה ילדים, כך שבנוסף לצער וליגון היא הייתה צריכה לעבור את טקס החליצה על ידי אחיו של בעלה הי"ד, וזה ממש פירק אותה. במצוות ייבום התורה סוללת לנו דרך עדינה מאוד על החבל הדק הזה: אם לא היו ילדים לאח, ואין מי שיקים את שמו בעולם הזה, מצווה על כל האחים, ובעיקר על הגדול שבהם, לשאת את אשת האח הנפטר ולהשאיר לו שם בישראל. הייבום הקלאסי בא כדי לגאול את האישה האלמנה ממחסור כלכלי, בנוסף לרצון להקים בית שכאילו ימשיך את חיי הנפטר. אולם המצווה הזאת תתקיים דווקא ברצונם של כל הנוגעים בדבר. אם משום מה האח אינו יכול או אינו רוצה לשאת את אשת אחיו, וכמובן אם האלמנה אינה מעוניינת להתייבם, מתבצע טקס החליצה.
טקס החליצה הוא טקס מוזר מאוד. האח לובש נעל מגושמת מיוחדת על רגלו הימנית וגיסתו האלמנה חולצת אותה, יורקת טיפת רוק על הארץ לפניו, וכל הנוכחים קוראים בקול: "בית חלוץ הנעל". בכך היא משתחררת מהקשר לאחי בעלה, ונעשית מותרת לכל העולם. כיום מקובל, בדרך כלל, לא לקיים כלל ייבום אלא רק חליצה.
ומה קורה אם לנפטר יש אח צעיר מאוד שעדיין אינו יכול לחלוץ? אז הופכת האישה למעין עגונה מבחינה הלכתית. היא איננה יכולה להינשא עד שגיסה יגיע לגיל מצוות, כאשר במקביל השעון הביולוגי ממשיך לתקתק ללא רחם. אני פגשתי זוג כזה. אסנת התאלמנה לפני ארבע שנים. הם לא זכו לילדים עקב בעיית פריון אצל צורי, בעלה. לשמחתה היא פגשה בסוף שבוע של פנויים ופנויות את שריה, אלמן רגיש ונעים הליכות עם עיניים טובות. הקשר הלך והתהדק והם גמרו בליבם להתחתן. אך עליהם להמתין. לבעלה המנוח יש רק אח אחד, והוא בן עשר בלבד. היא תצטרך להמתין עוד שלוש שנים, עד שיגיע לגיל מצוות, אין מנוס. תורה היא, ונסתרות דרכיה. אך פרט לקושי שבהמתנה, פרט לבדידות, אסנת חוששת לפוריותה הדועכת. היא בת 37, והיא מודעת לחלון ההזדמנויות שהולך ומצטמצם. מה עושים?
לפני כמה שנים הועלתה הצעת חוק ביוזמתם של חבר הכנסת סמוטריץ' ומכון פוע"ה, ואף אני זכיתי להיות שותפה להכנת הטיוטה. ההצעה מבקשת לאפשר לנשים עגונות מכל הסוגים להקפיא ביציות, כדי לא לשלם את מחיר העלייה בגיל הביולוגי שלהן. היום הטכנולוגיה הזאת צברה תאוצה בקרב רווקות, ובשנה האחרונה פועלת חברת הכנסת מיכל וולדיגר להרחיב את הצעת החוק גם לאלמנות המלחמה, במקביל להקמת שדולה בכנסת לשימור פריון לנשים פנויות. פרט לרווח הביולוגי, יש גם את הרוגע הנפשי שניתן לאלמנה, כך שהיא תוכל להמתין עד שיבשילו בה היכולת או הרצון להתחתן בשנית והיא לא תחמיץ את פוריותה.
גם סופר־וומן צריכה תמיכה. המשמעות העמוקה של הייבום נתונה ללב. המצווה הזאת פותחת הזדמנות להכלה, לתשומת לב, להושטת יד לנשים שאיבדו את היקר מכול. הן חיות בתוכנו ומנהלות חיים של בדידות, חיים שאין בהם דמות גברית לקדש על היין, לבנות סוכה או לנהל את סדר פסח. אין מי שמסייע עם השכבת הילדים בלילה, אין מי שינגב דמעה סוררת, אין את מי לשתף בדילמות חינוכיות. ממצוות הייבום אנחנו לומדים שלא להתעלם מסביבתנו, לפקוח עיניים, להזמין ולקרב ולתמוך, גם אם הנשים המדהימות הללו נראות סופר־חזקות.