admin
רק לאחרונה סיימנו את ספר שמות, בפרשת האחרונה, הלוא היא פרשת פקודי. בפסוק האחרון שלה, בסיכום המסעות של העם במדבר שהם למעשה שמות של תחנות בדרך, רש"י כותב כך: "מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע".
בעיניי זהו מסר אדיר לחיים: הזמן שבו בני ישראל הלכו קדימה נקרא מסע, אבל גם העצירה, כשאלוקים אמר להם להמתין ולעמוד במקום – גם זה היה חלק מהמסע, וגם הוא ראוי לציון. פרשנינו מסבירים שבכל פעם, דווקא מתוך החנייה – הם קיבלו יותר כוח למסע הבא.
יש תורה שלמה סביב המאזן שבין עשייה להוויה בחיינו. כולנו עסוקים מאוד ב-doing, בעשייה, בפעולות, בתנועה תמידית, וכך יש לנו פחות זמן לשהות, להיות ב-being, בהוויה. חלק גדול מהמשיכה של הנוער שלנו לתורות המזרח, על כל משמעותה, הוא המשיכה ל-being. אולי חלק מתרבות בתי הקפה הוא גם השהייה עצמה – כעת אני מרחיב את זמן הפנאי שלי, ומשקיע בשיח נינוח ומושקע עם חבר. ויש בארגז הכלים שלנו אפשרויות שונות – שיטות התבודדות, והתבוננות, ויוגה, והרפיה, ומדיטציה, ומיינדפולנס. יש המון דרכים כדי להגיע ל-being. אשרינו מה טוב חלקינו שקיבלנו את השבת, שהיא כולה ניתוק מהתזזיתיות היומיומית, ומההישגיות, ומהתנועה המתמדת, וממחשבות טורדניות. אנחנו שוהים במדור אחר של החיים, בפלנטה אחרת (במובן החיובי של העניין כמובן). אם נחשוב על כך – יום בשבוע, שהוא 15 % מחיינו, לפחות, מוקדש לשהייה בתוך מרחב של הוויה טהורה.
יש תקופות שבהן הכול נראה תקוע. אנחנו חיים בעולם הישגי, תחרותי ומהיר, ולא תמיד אנחנו עומדים בקצב, ואנחנו מרגישים כאילו נעצרנו בשוליים, בצד הדרך, כאשר כולם נוסעים קדימה במהירות ומגיעים ליעדם. כך בזמן המלחמה. הכול ב-HOLD. ובעיקר זה נוגע למשפחות החטופים, למשפחות הפצועים, למשפחות השכולות, למשפחות המפונות, ולמשפחות המגוייסים. כולנו בתפר שבין אור לחושך. יש הבזקי אור של איילת השחר, היא בוקעת ועולה, אבל צריך המון המון סבלנות וראייה מאוד מדוייקת כדי להרגיש בזה. ויש קבוצה שכעת מאותגרת עוד יותר, גיבורי-העל שלי, והם מחפשי הזוגיות.
חג פורים הוא זמן מאוד מאתגר למי שמחפש זוגיות וטרם מצא. המשפחתיות רק מהדהדת את החסר. זה נראה כאילו האדם נתון במצב של "חנייה", כולם מתחתנים ומקימים משפחות ורק הוא כאילו 'עומד במקום'. יש סעודות ומשלוחי מנות איש איש וביתו. וזה קשוח. ובכלל – לשמוח – איך אפשר?
אבל ברור לנו שכל המתנה מולידה משהו מאוד גדול בהמשך. לא כדאי להתייחס לתקופה הזו כאל בזבוז זמן, כאילו כלום לא קורה. זהו עוד פרק בסיפור, עוד חלק ממסע החיים. גם בתקופות האלה אפשר וצריך להמשיך לשמוח ולהתקדם וללמוד, ולנצל כל רגע להתפתחות אישית ולעשיית טוב. כדאי להזכיר לעצמנו בזמנים כאלה את דברי רש"י: "מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע".
גם זוג שמצפה לפרי בטן מתקשה מאוד כאשר סביבו כל הילדים המתוקים מחופשים וחוגגים, וגם הוא נמצא בחנייה שהיא מסע. וגם משפחה שאחד מבניה חולה, מאושפז, סובל, מרגישה שהיא לבד, וגם ראש משפחה ש'תקוע' בבעיה כלכלית. אני מתפללת על כולם. ובכל זאת אני רוצה לאחל במיוחד לכל המצפים להגיע למחוז חפצם, שבקרוב יוכלו להסתכל אחורה אל המסע הארוך והמייגע, ביציאה מחושך לאור, מספק לוודאי, מלבד לביחד – ולהבין עד כמה היה כל צעד וצעד מדויק. בקרוב ממש.