יום המשפחה

כמה החיים שלי השתנו.

בימים עברו, הייתי עסוקה בלהיות שופרו של יום המשפחה- לדבר, לכתוב, להתראיין- העיקר –

שירגישו כמה הערך הזה הוא מרכזי בחיים שלי.

היום אני קצת כותבת ומראיינת, אבל זה לא באותה מידה.

האם אני מחמיצה את יום המשפחה?

אתמול בערב- הרגשתי שהמציאות היא ממש הפוכה.

הייתי בבית, וקבלתי נשים במרפאה הוירטואלית על  כסא  העץ בגינה, זה שבנה בני.

ופתאום הבהוב בנייד- אמא, אני מגיע לחצי שעה עם חבר לאסוף ציוד. אני א אחזור עד אחרי פורים.

זה המז'ניק שנמצא ביבישבת בית אל כבר 5 שבועת ברציפות.

כבר שכחצי איך הוא נראה, כמעט

ציציות תכלת, כמה ממתקים, וכסף. נשיקות אין. חיבוק וירטואלי- הפעם ללא ניילונים.

לאחר רבע שעה, ואני באמצע שיחה מרפאתית, מבליחה כלה מתוקה שהגיעה מתקוע.

היא חודשיים לאחר לידה, ובידיה- תינוקת מושלמת ממש. חמסה חמסה.

עם לחיים עגולות וראש עגול ושער חלק מבריק ועיני תכלת יפהפיות.

אני מסיימת את הביקור, ומתרגשת לקראתן.

אבל את ריחה הענוג ואת רכות עורה- לא אוכל לחוש.

 זה ממש 'לא תחסום שור בדישו'

ואי אפשר לתת חיבוק, או לערסל את  הנכדה , ולהתרכבל CHEEK TO CHEEK

אלא לראותן בכלל.

ואז מגיעות שתי בנותי הרווקות ומבעבעות התרגשות, ומביאות כיבוד לגינה,

 ואז מתקשרת גם אחד מהבנות הנשואות ומבקשת לשמוע איך הנכדה החדשה.

אז אני מבינה שזהו העניין של יום המשפחה.

לא לדבר אותה

לחיות אותה

פה, על הדשא ליד ביתי. כאם הוא ביתי. והיום אני יכולה לחוש בכל איברי שזה העיקר.