admin
שבת המלכה הרגיעה את הרוחות. היו לנו שלוש סעודות דשנות עם מרק עוף, וזמירות, ודברי תורה, והמון שיתופים בינינו. התפילות התנהלו בחצרות הבתים- בחוץ, אל מול שמיים אפרוריים, כשעננים שטים בהם את ספר התורה הוציאו החוצה, וניקו את עם אלקו-ג'ל שוב ושוב, והקריאה של שתי פרשות ופרת החודש ערכה זמן רב [במיוחד שהקריאה היתה ספרדית]. לקראת מוסף, הגשם אבד מכוח איפוק שלו, והתחיל לטפטף. המסירות לתפילות, הגעגוע למקומות תפילה, הרצון לשמוע קדיש וקדושה וברכת כוהנים- מאד נוכחים.
על מיטתי במנוחת הצהריים, התחלתי לשחזר את סדר היום שהה מנת חלקי במשך שנים רבות מאד, וכעת עובר פאזה. הקימה סביב שבע, תפילה חפוזה פ-לוס מינוס, ריצה לבריכה המחוממת הנהדרת, חזרה לארוחת בוקר זוגית, והופ- לקרב בכבישים. האיחורים ודפיקות הלב, המבטים הזועפים של מטופלות שמחכות, בעיות החנייה, והדפיקות שהאוטו ספג מימינו ומשמאלו בלא עוול בכפו, התורים שמשתבשים עקב איחורים, או תקלות טכניות הקשורות למחשב או מפגש שמתמהמה כי בדיוק בסיומו, נפתח קופסת פנדורה שמספרת את הסיפור האמתי. ואני מבטיחה לממתינות, שגם הן, בתורן, תקבלנה תשומת לב לפי הצורך.
בזמן ההמתנה הן יכולות לעיין בספרים שלי שממתינים אצל המזכירה למטרה זו, או בחורות שכתבתי, או להביט בדגי הזהב היפהפיים באקווריום. האמת היא, שבאדיבות המכשיר הנייד, רוב הנשים מוצאות תעסוקה. ולפעמים זוגות הממתינים פוגשים זמן איכות לשיחה מלב אל לב.
בין לבין יש מיילים, ומאמרים שאני בעיקר כותבת בין מפגש למפגש כשמטופלת מאחרת או מבטלת תור. וגם מצליחה להשחיל פעילות ציבורית- הכול מעמדת הכיסא. פעמים רבות, שואלות אותי חברותיי- איך את מספיקה? אז- זהו- שאין פה חכמה מיוחדת. ולא מאמץ פיזי כלל. רק ארגון נכון של זמן והרבה מרץ לעשייה.
מתי אני חוזרת. אני אף פעם לא יודעת. זה תלוי ההתפתחויות בעבודה. הדרך חזור הוא מורכב עוד יותר. בדרך כלל אני עוקפת פקקים ונוסעת בדרך היפהפיה שעוברת דרך יער ירושלים, מתבוננת בספסלי העץ הריקים, בעצים גבוהה הקומה שכל כך מצפים להטיל מצלם על מבקרים, הרי ירושלים הפרושים לפני מול שקיעה מהממת ומסנוורת. אני ממלאת את זמן הנסיעה בטלפונים לילדים [חלקם, ואלו שפנויים אלי] תמיד יש לנו דברים מעניינים לדבר עליהם.
ההגעה היא סביב השעה 1930-000. פוגשת ישוב חשוך, כשקול מצהלות הילדים נדם מזמן, והם ישנים שנת ישרים במיטותיהם. וכעת הכול נגמר. יש לי אפשרות לראות מתקנים מלאים בחיוכים באור יום , [אולי לא כעת בגלל קורונה, אבל ימים אלו עוד יגיעו], ושדות מוריקים ושקיעות מהממות אל מול המאגר שפרוש עד פארק קנדה, ולהודות על הזכות להכיר חיים של נחת.
אני כעת הופכת להיות אדון לזמן שלי. וזה חדש ומרגש. 40 שנה לא פגשתי את עצמי סתם כך.
הנה, זה מתחיל.