תגובה לפרופ' עומר מואב

'בארוחת הערב הסתכלתי על שלושת ילדי והרגשתי מיליונרית. מה זה מיליונרית, מיליארדרית. את מי זה מעניין בכלל כמה הם עולים, חשבתי לעצמי, הרי כל חיוך שלהם שווה מיליון. אנחנו רוצים שתדעו את דעתנו הנחרצת – ילדים הם שמחה, ואין שום כסף בעולם שעומד מולה. עולה המון כסף לגדל ילד, אבל בהשוואה בין ילד לכסף הילד מנצח בענק. לכו על זה. רוצו. השיקול הכלכלי הוא לא רלוונטי פה'.

את הציטוט הזה שלפתי מספרו של יוסי אש ונחמן לידור 'הדרך אל העו"שר – חוכמת הניהול של כלכלת המשפחה'. וכמה הוא נכון. במשפחות גדולות יש זרימה, יש טבעיות, ולומדים להסתגל ולהתגמש בכל סיטואציה. כשהתחתנתי למדתי שאפשר לארח גם אם הבית מבולגן, ושאפשר להגיש ואפלים וביסקוויטים במקום קרואסון או עוגת גבינה, והטעם יהיה נפלא, כי חם בבית וחם בלב. זאת החוויה ההורית.

ומה לגבי הילד? איך נחוות החוויה שלו? לפעמים ילד במשפחה ברוכת ילדים רוצה להרגיש את ה'לבד' עם אבאמא. גם לאבא ואמא זאת חוויה. אחת מהחוויות החזקות עבורי קרתה לפני כמה שנים, כשחגגנו יום הולדת לאחת מבנותינו לבד – רק איתה, עם ארוחה חלבית ב'אווירא דקרליבך' במבוא מודיעין תיבנה ותכונן. מהאח הבוערת נשמע פצפוץ הגיצים ונדף ריח נעים של עצים בוערים, ולמרות הגשם המטפטף והרוח הסוערת בחוץ –היה הרבה חום בלב.

למרות הצורך לתשומת הלב פרטית מדי פעם, עדיין אין עוררין על כך שזה כיף להיות חלק ממשפחה ברוכת ילדים. כך כתבה לי פעם אשה שגדלה במשפחה גדולה:

'כשהיינו שנים עשר ילדים, היו בבית שני חדרים, ואז ההורים סגרו את הסלון בקיר גבס, וכך יצרו עוד חדר. היו מיטות קומותיים ומיטות נפתחות. את יודעת איזה כיף היה? את כאילו במחנה קיץ כל החיים… עד היום אנחנו מאוד מאוחדים, יש לנו גרופ משפחתי בדוא"ל שעם האחיינים כבר כולל לפחות מאה איש, אנחנו מגובשים ועטופים באהבה'.

ילדים זה עסק לא משתלם כלכלית. לא לזוג ולא למדינה. אנחנו מאכילים אותם, ומלבישים אותם, ומחנכים אותם, ומחתנים אותם, ואז יש את הנכדים והאירועים המשפחתיים והרצון לסייע כשניתן לנשואים. וזה עולה הרבה כסף.

אז אם השתכנענו שילדים זה שמחה, מה נשיב לפרופסור מואב שמבין שהשמחה של המשפחות הברוכות באה על חשבון החברה כולה, ושכדי לצמצם את גודל המשפחות צריך לפגוע בכיס? החוקר פרופ' עמר מואב מהמרכז הבינתחומי טוען ש"הילודה הגבוהה מאוד ובעיקר התפלגותה על אוכלוסיות שונות היא אתגר כלכלי חמור שחייבים להתייחס אליו". לדבריו ישראל מעודדת ילודה על ידי סבסוד משפחות מרובות ילדים בעיקר ע"י קיצבאות הילדים, והרי הילודה היא לא רק פונקציה של תרבות, ערכים ודת אלא גם פונקציה של תמריצים. בראיה מפוכחת אין לנו ברירה, טוען מואב, אלא להבין שאנחנו לא יכולים להמשיך לעודד את הילודה ולממן את הילדים. צריך לצמצם את קצבאות הילדים בכלל, ובוודאי להפסיק אותן לחלוטין אחרי הילד השלישי".

מה שהוא לא טרח לבדוק בכלים סטטיסטיים ודמוגרפיים הוא מה הייתה השפעתם של הקיצוצים הקודמים המאוד משמעותיים בקיצבאות הילדים שעשה בזמנו שר האוצר בנימין נתניהו על הילודה היהודית. מתברר שלמרות הקיצוץ המשמעותי שבוצע אז דווקא הילודה היהודית עדיין נמצאת בעלייה בכל המגזרים, ולא מעט אנשים חובשי כיפות שקופות בוחרים ללדת את הילד הרביעי, כי ילדים זו שמחה. כחברת הוועדה הממשלתית לדמוגרפיה, אותה יזם והקים בן גוריון, הוצגו לפנינו נתונים דמוגרפיים לגבי הילודה בישראל, ועלתה דווקא מחשבה לתת תמריץ מיוחד עבור הילד הרביעי כדי לעודד אוכלוסייה לא-דתית להגדיל את המשפחה. הנחת היסוד, שהתבססה על נתונים דמוגרפיים, הייתה שהילודה באוכלוסייה הדתית מושפעת מאידיאולוגיה מובנית ומאורח חיים בעל סדרי עדיפויות ברורים, ותוספת זאת או אחרת, אף אם היא יכולה להקל, לא תשפיע ולא תגמד את הרצון למשפחה גדולה במגזר זה. אגב, דווקא באוכלוסייה הערבית נצפתה ירידה משמעותית בילודה בעשרים השנים האחרונות, ויתכן שהקיצוץ בקצבאות, בנוסף להרחבת ההשכלה של בנות המגזר, פועלים את פועלם.

חוץ מזה מדובר על השקעה לטווח ארוך. זה נכון שהמדינה מסייעת למעשה למשפחות דתיות וחרדיות לגדל את ילדיהן הרבים, אבל הילדים האלו, רובם ככולם, לא נשארים בשכבה סוציואקונומית נמוכה. הם ממש לא בעשירון התחתון בשום חתך שהוא. רובם ככולם כשהם גדלים מפרנסים את משפחתם ומיישבים את הארץ ומצעירים את תושבי המדינה, והם העתיד שלנו. אי אפשר לשכוח את זה.

אנחנו לא ניתן ל'עובדות' לבלבל אותנו, ונמשיך לעלות מעלה מעלה בדרך אל העו"שר והאושר.